(קטע מהמגירה של הלושה)

בין הרים לעמקים אנו מדלגים, חוצים יערות ירוקים, נהרות מהירים, שותים ממעיינות מפכפכים, דוהרים אנו קדימה לעבר השקיעה, למקומנו אשר מחכה לנו. כה נפלא הוא, כה נפלא! שערי מתכת לו ורק לנו המפתח, צמחים מטפסים מכסים את הסורגים. בפנים אותו בית גינה עשוי עץ, אותה נדנדה דוממת שמעוררת זכרונות ילדות, רק לנו מחכה היא כבר שנים רבות. בכל מקום דשא שופע בצבע ירוק כה עשיר שזה נראה פשוט תמוה שאדם לא אוכל דשא. שקט אצלנו פה, אך זה שקט נעים, אין ציוצי ציפורים אבל זה רק כי הן נרדמו בשעה זו, שעת השקיעה. אותה מזרקת אבן שראינו אותה מתבקעת ומתפוררת, מאבדת צבעה הלבן, עכשיו היא נראית כאילו לא עבר מאז יום, כאילו רק אתמול התקינו אותה בחצרנו. בעצם לא, יודעים ומרגישים אנו כי עברו שנים רבות שהיא חיכתה לנו בסבלנות, חיכתה ולא השתנתה רק כדי לשמחנו במראה מתוק מן העבר, כולה שיש נוצץ ומים זכים וטהורים מפכפכים, כמו ממעיינות ההרים ההם, עטופה היא באותם צמחים כמו אז, כאילו שהמקום...  מוקףבבועת זמן, הזמן המיוחד שרק שלנו הוא. נתנדנד יחד באותה נדנדה, שחורקת קלות, כי יש שם מקום לשניים. נשב בבית הגינה והצמחים שעוטפים אותנו יצילו אותה מהחום של השמש כי למרות שהיא שוקעת היא נורא מחממת אותנו, או שמא... זהו לא חום השמש? מאיפה הוא בא? אולי מבפנים? יש לי ניחוש, אבל אני אשתוק, לא אהרוס את רגע הדממה הנפלאה הזאת, שומעים רק את הלבבות שפועמים באותו קצב, כאחד. אז הבה נשתה יין אדום כדם מכוסות הקריסטל, נזכר בזמנים ההם, כאשר הטבע היה טבע והאנשים היו אנשים, נקשיב לשיר המים הפורש בפנינו סיפורים ואגדות על מלכים עתיקים, יערות קסומים, יצורים נפלאים אשר אינם עוד, נכחדו הם מהעולם ונשארו רק פה, בקול המים. השמש שקעה, וצל אפף את האדמה כשמיכת פוך רכה.

לילה טוב לכם, לילה טוב!