אתמול בערב יצאתי לזרוק את הזבל, כמו שאני עושה כל יום. המדרגות הקרות החלקלקות התעוותו מצעדיי האיטיים. האוויר הלילי היה קריר וחרישי. היה מין שקט מתוח, דרוך מרחף לו באוויר, יותר נכון תלוי. שוב ההרגשה הזאת: יש פה משהו. מישהו. קשה להגדיר. מסתכל, אורב, בשקט, משהה את נשימתו כדי שלא אשים אליו לב, אבל אני עדיין חש בנוכחותו העויינת. "סתם העצבים המרוטים שלי מתגרים מהחושך והשקט" - אמרתי לעצמי. זרקתי את הזבל וחזרתי ברחוב מואר פנסים וחשבתי שאין סיבה לדאגה, אך הרגשת הנוכחות הזרה הלכה וגברה והגיעה לשיאה כאשר הגעתי לאחד העצים שליד הגדר. ליבי הלם בחוזקה והחלטתי להסיט את ענפי העץ כדי להוכיח לעצמי שאין שם כלום. ליבי החסיר פעימה כאשר הסטתי את הענפים.

הותקפתי הלם, ליבי התחיל לפעום בפראות, זזתי אחורה בתנועה חדה, נשמעה צעקה מחרישת אוזניים בראשי, אך לא הצלחתי להשמיע קול. הוא היה שם, נורא מכפי שדימיינתי. לא ראיתי בחיי יצור כה מבעית. שד משאול, מפלצת דימיונית שהתממשה ברחוב המואר באור קלוש ליד ביתי. כולו בשר אדום חסר עור, מרקמו רירי. גובהו נמוך משלי בראש, אבל הוא יותר רחב בכתפיו. מכול גופו יצאו עצמות דוקרניות, משוננות, כנראה להגנה עצמית ולהתקפה. על ראשו היו קרניים עבות וקצרות. פיו היה פתוח מעט, חושף שיניים צהבהבות, חדות, גדולות ורבות, נוטף ריר גמיש שנתלה ונמשך עד הרצפה. ועיניו... הן היו הנוראות מכל. עיניים גדולות מאוד, עגולות בצורה מושלמת, עם קשתית שחורה המשתרעת כמעט על כל העין ואישון שחור, יותר שחור מהקשתית, יותר שחור מכל דבר שראיתי אי פעם, מכל חשיכה. צבעו לא היה שחור ריקני, אלא יותר שחור, כצבע השנאה המוחלטת לכל ברייה ולכל דבר, אך במבטן היה גם משהו תמים, כמו במבט של תינוק והניגודיות בין תמימות זו והשנאה השטנית הייתה עצומה ונוראית.

השד התנפל עלי, הפיל אותי ארצה, מחץ אותי בגופו המסיבי והרים את ראשו כשומח לאיד והתכונן לנגוס בי נגיסה אחרונה, סופית, קטלנית. כולי הייתי אחוז פחד מוות, אימה נוראית, בעתה וגועל. אך פינה קטנה בליבי אמרה: "אין ממה לפחד, זה יציר דימיונך, אתה יכול לנצחו". הזמן פתאום התחיל לזרום לאט יותר, כמו מים שהפכו פתאום לדבש. ניסיתי למצוא בעצמי כוח, בפינה זו שפגשה את אבותיה הקדמונים. נזכרתי בהם, בכוחם, בייראה שהם מטילים, בכוח שירשתי מהם והם חידשוהו. הרגשתי פתאום מגע של מתכת בכול גופי. הבנתי שכולי מכוסה מכף רגל ועד ראש בשיריון מבריק, בהיר ומהודר, מעשה יד אומן. בידי השמאלית מגן שחור עם נחש לבן עם קרניים, מתכונן לנשוך. בידי הימנית חרב דו-צדדית ארוכה, כבדה חדה, עם כנפיים על ידיות הצלב. צרחתי משהו בשפה שאני לא יודע ובכול כוחי במאמץ פראי קמתי מעל השד. הוא נראה מבועת מהשינוי בי ומצעקתי. הוא ניסה לברוח, אך לא נתתי לו: כרתתי את רגלו השמאלית והוא נפל. התחלתי לבתר את גופו, הוא צורח נואשות בצעקה מחליאה, גבוהה, מעוררת מעט חמלה, אך יותר גועל. כאשר הוא מת, חשבתי איזה חלק גוף עלי למרוח בדמו כדי לרשת את כוחו. לא הגעתי להחלטה סופית, אז הורדתי את כל חליפת השיריון והפשלתי את בגדיי ורחצתי בשלולית דמו הענקית שזרמה על המדרכה ונקוותה ליד פח הזבל. עוברי האורח נראו מופתעים, אך לא יותר מידי משום מה. פחדתי שהרחצה לא תספיק, אז שתיתי את דמו שנשאר לאחר הרחצה. הרגשתי שזה עוד לא מספיק ואכלתי את כול הגופה המבותרת. מוזר שהצלחתי לאכול כל-כך הרבה בשר בבת אחת. לבשתי את השיריון וכולי נוטף דם אויב ושמחת ניצחון, חזרתי לביתי, מלווה במבטים תמוהים של עוברי אורח.