גיליתי לעצמי לא מזמן תופעה חדשה. כאשר אני שומע שיר ששמעתי הרבה מאוד פעמים (כמה עשרות), לפעמים קורה שאני שם לב לאיזה קול ברקע שלא שמעתי לפני הפעם הזאת אף פעם, למרות ששמעתי את השיר מלא פעמים, והקול החלש הזה ברקע הוא כזה חלש, יפיפה, מלא חן ורגש. זה קרה לי לראשונה עם השיר Det Som Engang Var של Burzum. שמעתי בנגינת ההתחלה מין הד חרישי ברקע, משהו שהזכיר לי רוח קרירה וחלשה המנשבת בין הרים מושלגים וגבוהים ובעמקים ביניהם. הקול ממש ניגן על איזשהו מיתר בנשמתי, ממש ריגש אותי, היה בו כול כך הרבה הוד, יופי שקט של הטבע הפרעי, נוסטלגיה של ארצות הצפון הקפואות, של ימים שעברו ואלים שכוחים ומנהגים אבודים, מין כבוד עצמי נוגה של הטבע שעוד זוכר את מה שהאנשים כבר מזמן שכחו.

זה קרה עם עוד כמה שירים, מעניין עד כמה התופעה שכיחה, והאם היא קיימת בכלל או שזה רק תעתועי דמיוני...