זה קרה ב16 לספטמבר. שיחקתי עם חברים על חובות. הפסדתי והחובה שלי הייתה למצוא גופה ולקבור אותה. מצאתי גופה ששכבה בערך יומיים בשולי כביש העובר ביער ברוש אפל. קברתי אותה בקרבת מקום בקרקע בוצית ומאוד לחה. ריצפתי את האדמה מעל לקבר לאיזושהי מטרה. ביום למחרת, כשחזרנו הבייתה, התחלתי נורא להתגעגע וחזרתי עם כולם לאותו המקום. היה יום נורא גשום, גשם זלעפות המטיר על כל המקום. שברתי את הריצוף שלי עם פטיש ענקי. הקבר למשהו היה ריק מאדמה אבל מלא במי גשם וגופה צפה כמו מצוף, מתנענעת לה על המים שיש בהם גלים מהרוח החזקה. לא ראיתי אותו טוב כשקברתי אותו. הוא היה לבוש בבגדים ישנים ומרופטים, עורו היה רקוב וירקרק אבל למשהו העין השמאלית עוד לא נרקבה והייתה תלויה על חוט בשר מארובת העין. צחקתי, שיחקתי עם שיערה המקורזל הקצר, ליטפתי לה את המצח, שיחקתי קצת עם העין כמו עם יויו. הייתי פשוט מאושר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חייל הולך לבסיס צבאי במדבר שומם עם צמחייה מועטה. בערך שנים עשר חיילים עומדים דום בצורת "ח". החייל העייף מתקרב באיטיות למשטח האספלט הישן והבקוע, הממוקם באמצע החולות, שעליו עומדים החיילים. לפתע רואים דמות של אדם במדי חייל מרופטים עם פרצוף מלוכלך שמתקרב לבסיס. צועקים לו:"עצור!", אך הוא לא עוצר. אז המפקד נותן את רצף הפקודות: "דרוך נשק! אש! דרוך נשק! אש!" וכך בכל הזמן שהחייל מתקרב. כשהתחילו לירות בו, הוא שכב והתחיל לזחול באיטיות לכיוון הבסיס. אף אחד לא פגע בו עד שהוא התקרב למרחק של שלושה מטרים משורת החיילים. בזמן שהוא זחל מישהו ניסה לצעוק לו ולהגיד שיעצור, אחרת הוא בטוח ימות. אז השיחים נגמרו והוא נגלה ופשוט ריססו אותו בכדורים מרובים אוטומטיים והוא מת. אז נפלה על החיילים רוח טירוף זו או אחרת והם התחילו לירות אחד בשני, לעלות לג'יפים, לטנקים ופשוט לטבוח אחד בשני בלי שום סיבה וסדר. זה הזכיר לי אבני דומינו נופלות בלי שום שליטה, או בית קורס הבנוי מקלפים. כול החיילים טבחו אחד בשני עם מן שמחה אידיוטית, כולם מחייכים כמו מפגרים שכלית. כשרוב הצבא נעלם (לא נשארו גופות, האנשים פשוט נעלמו להם) מאחורי הדיונה הגדולה ולאיכשהו הצמחייה מלפני אדם אחד נעלמה וחשפה חולות מדבר צהובים. חברו של האדם, מפגר כמו כולם, לוקח מכונת ירייה ענקית ויורה ממנה חצים לעבר הדיונות בתקווה לפגוע במישהו, חצים שאפילו לא עוברים את הדיונות. גם הוא נעלם והאדם, שהוא אני עומד ומסתכל, בודק איפה יש עוד חיילים. רצים לקראתו ילדים בעלות חזות אוריינטלית (אני רואה דרך עיניו), הוא מבין שהם מרגלים וצופים, תופס אותם ואומר נמצא את ארץ אבותיהם, כל זאת תוך כדי ריצה במעלה הדיונה הגדולה, שחולותיה חושפים מידי פעם חתיכות אבן לבנה, שרידי הרים או מבצר עתיק יומין. זקני העם מסרבים ואומרים שננצל אותם ואת אדמת אבותיהם הקדושה.

אני מגיע לחנות גדושה כל מיני מוצרים אלקטרוניים לא מזוהים בקומת הקרקע של קניון מוזר. משום שנלחמתי טוב מגיעה לי חצי שעה של משחק בחינם. המוכר האדיב והנחמד עוזב אותי לשחק. עוברות 40-50 דקות והמוכר חוזר וכל נחמדותו עוברת כלא הייתה. הוא נהיה מרוגז וזועף ומתעצבן עלי ואומר שישבתי יותר מחצי שעה ואני צריך לשלם על הזמן שישבתי מעל לחצי השעה שלי. הסתכלתי בשטרות הכסף בידי ואמרתי שאני לא חייב לו כלום וישבתי בדיוק חצי שעה. הוא לא מקשיב וממשיך לצעוק עלי, אני שם זין ויוצא.

מגיע בפתאומיות למרפסת גבוהה מאוד באותו הקניון. שני קירות היוצרים פינה אחת הם גבוהים, ללא חלונות ודלתות, ופינה אחרת יוצר מעקה רעוע שמתחתיו תהום. המרצפת מרוצפת בדיוק כמו הרצפה בבית שלי וכולה ריקה, פרט למשגר קטן באמצע החדר. המשגר הוא מין מכשיר קטן: בסיסו הוא ריבוע שצלעו היא חצי מטר ומלמעלה בגובה של 20 ס"מ יש ריבוע שצלעו 40 ס"מ, כל זה ממתכת אפורה. במרכז הריבוע הקטן התערבל נוזל סמיך שפניו היו חלקים לחלוטין. צבעו היה בגווני סגול כהה אך עם ברק צבעוני כמו של סבון או בנזין. אני לא יודע איך להשתמש במשגר אז אני עומד בחוסר אונים וחושב מה לעשות, איך לצאת מהמרפסת הזאת. עובר קוסם, מתכוון להשתגר. אני מבקש שיעזור לי והוא נותן לי אנרגיה לשלושה שיגורים. נגעתי ברגל ימין בנוזל והשתגרתי לבית זונות מוזר כזה. נבהלתי והשתגרתי חזרה. נגעתי שוב ברגל ימין במשגר, היססתי והחזרתי אותה למקום. אחרי מחשבה קצרה החלטתי שאני רוצה לחזור לבית הזונות אבל נגמרו לי השיגורים אז המשכתי לחכות. איכשהו המוכר מהחנות נמצא שם וצחק עלי שנגמרו לי השיגורים. ביקשתי ממנו עזרה. הוא התחיל לעזור לי בחוסר רצון מובהק. הוא מישש לי את האצבעות וכפות הרגליים ואמר כמבין דבר שהרפלקטורים שלי בכלל לא מכוונים ושיש לי חוסר איזון בכוח המאגי ושיש לי בעיות בפרקים (תודה, את זה אני יודע בעצמי!).

משגר לבית המלון שהוא חי בו, לחדר הסמוך. בחלונות היו תריסי אבן ודרכם ראיתי נוף ים. למשהו נהיה לי נורא עצוב ובודד בחדר האבן אז הלכתי לישון. חלמתי על עדר של שטנים סגולים כהים ששועטים לכיווניבמהירות ובלי רחמים, עיניהם אכזריות ומפלצתיות. אני מתעורר וצורח צעקה מחרישה וחדה ששומעים בכל העיר, כל העיר התכסתה בענן סגול כה וכל התושבים התחילו לברוח מהעיר בפאניקה. ברגע מסוים הפאניקה הפסיקה בצורה פתאומית וכולם נרגעו והבינו שכלום לא קרה וחזרו לעיר וחיפשו את מי שצעק כדי לאסור אותו.

בעיר גדולה ומרכזית באיטליה של שנות ה-20 ברחוב מרכזי ושוקק חיים ומסחר, עובר זוג שתי גברות מגונדרות אריסטוקרטיות, בשמלות שחורות ומנופחות כאלו, עם כובעים חומים בהירים אלגנטיים כאלה, הן נראות כאילו הן בתצוגת אופנה של סוף המאה ה-19. הן עוברות ליד מוסך שמבחוץ עובדים שני עובדים בבגדי עבודה כחולים מלוכלכים, אחד יהודי ושני איטלקי. אחת מהן אומרת לשנייה: "חנה הוא אוהב אותך" (היא מתכוונת ליהודי, שדומה כמו שתי טיפות מים לבניני, היהודון מ"החיים יפים" או איזשהו סרט שואתי אחר, לא זוכר ) ושתיהן צוחקות. היהודי בוכה טיפה, מנסה להחזיק את עצמו אבל לא מצליח. חברו האיטלקי מנסה לנחמו, אומר שיהיו טוב. היהודי מתעצבן ושופך לו על הכתפיים חומצה מבקבוק שקוף. האיטלקי מתחיל לקפוץ מרוב כאב ולצרוח. הגברות נבהלות והאיטלקי, בין הצרחות עדיין מנסה להרגיע את היהודי. היהודי מתעצבן עוד יותר ומשפריץ לו את החומצה על הפנים. החומצה פוגעת במרכז המצח, זורמת בין העיניים על בסיס האף ואז זורמת משני צדדי האף ובכל מקום מאכלת את העור והבשר וחושפת עצם אדם. המבט שדרכו אני רואה הכול עובר לפתח ביוב שלשם זורמת החומצה מהאיטלקי, חומצה שנראית מסובנת בגלל השומן מהפנים של האיטלקי. פתאום היא כבר לא משומנת, השומן נגמר, נשארה רק עצם במקום פנים. פתאום האיטלקי נרגע ואומר איזשהו משפט מחץ שאני לא זוכר, משהו כמו: "הכול בידי האל" ומת. במים משתקף הפרצוף התמוה והמטומטם של היהודי, שלא הבין את אצילות נפשו של האיטלקי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כנראה זה הגורל שלי לחלום חלומות ארוכים ומוזרים ולהתעורר בשעות המוקדמות של הבוקר לפני הופעות. בפעם הבאה שאני אהיה בעירי לוד אני אהיה פה בחלקים אחרי המוות השוודי. להתראות לעולמים! =))  /m\