| חולני, כמו שאר העולם הזה. |
| 6/2008
קפאון
עוד יום עובר כקודמו ברכבת הימים הדומים וחסרי התוכן שמובילה אותם למחנה ההשמדה לימים, ואני מרגיש שאני לא מרגיש, מצב של קפאון חושים, כמו האידיוט הקלאסי של סרטים קיטשיים שבוהה בתקרה ומזיל ריר כמו חולה קומטוזי. נפגשתי ביום חמישי עם חבר שלא ראיתי בערך שנתיים, והשיחה איתו השאירה עלי רושם מוזר, כי הוא זכר אותי כמו שהייתי לפני שנתיים, והרעיף עלי מחמאות שונות שלא הרגשתי ראוי להן, כי כל התכונות החיוביות שהיו לי אז, אם בכלל היו, התנוונו לאפטיות וציניות בגרוש, חוסר מעש וחוסר רצון לעשות משהו, וקשר סבוך של רחמים עצמיים שרק הולך ומסתבך עם כל יום חסר תכלית שחולף לו. איכשהו הוא הצליח לגרום לי להזכר בכך שפעם הייתי שווה משהו, וקצת לצאת מבועת חוסר-האכפתיות לגבי מה שקורה לי שאני נמצא בה. הדבר שבאמת העיר אותי, הוא ההבנה החדה של טיב העיסה האפורה שמעכלת את האישיות שלי, היא כמו שילוב של חול טובעני וסם הרדמה, שילוב קטלני שמוריד את הערנות שלך והמודעות שלך לסכנה ככל שאתה טובע עמוק יותר. המסקנה הישירה שנובעת מפה, היא שאפשר בקלות להפוך לזומבי חסר-תבונה שמהלך ללא כל מטרה ותוך כדי לאבד כל סיכוי לשים לכך לב. המודל המוכר של מעגל הכשפים, המוביל למבוי סתום, מרחף מולי, ואני יודע שאני צריך לשבור אותו, לשבור בי משהו, לחתוך ממני פיסת בשר, לגרום לעצמי לדמם, כדי שהכאב יעיר אותי, יגרום לי להרגיש חי, יגרום לי לצרוח ולפקוח את עיני רוחי, הדם השותת מהפצע זורם על המוח הפתוח והרדום כמו נהר אדרנלין, תתעורר מהחלום הריק הזה, ידיים מנערות בכוח את הגופה המתה בניסיון להקימה לתחייה, אצבעות מלטפות בעדינות את העור החיוור, דמעות נופלות לארובות העיניים הריקות, ולפתע אני מבין שאני חייב לעשות את זה עכשיו.
| |
| כינוי:
sicksadworld בן: 37 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
