מעניין שפתאום נזכרתי בקיומו של הבלוג שלי, כמעט בדיוק שמונה שנים מהעדכון האחרון שלו. הייתי בטוח שהאתר נסגר כבר ואבד עליו הכלח, ועם זאת, איכשהו עדיין זכרתי את מספר הבלוג, את שם המשתמש ואת סיסמת הכניסה. מסקרן לראות שדף כל כך לא מעודכן ולא רלוונטי בחיי עדיין צובר איזושהי כמות קטנה של כניסות יחסית קבועה. אני חושב שהאחראי העיקרי לתופעה הוא התואר הראשון שלי שתיארתי מספר מבחנים מתוכו, מוסיף לאינדקסים של מנועי החיפוש מילות מפתח שתופסות חיפושים של סטודנטים עצובים ומיואשים שמחפשים עזרה לקראת המבחנים שלהם במעמקי האינטרנט. מאחל לסטודנטים האלה המון הצלחה ולראות את האור בקצה מנהרת התואר.

הכתיבה כרגע היא סוג של אסקפיזם ודחיינות. החלמתי מקורונה שעברה יחסית בקלות, אבל השאירה מאחוריה שובל של שיעול קל ומעצבן ועייפות שקשה להבדיל בינה לבין העייפות הרגילה שלי. החלטתי שאני חוזר לעבודה היום, ממילא עובדים מרחוק אז אין משמעות לשיעול שלי, ואני רוצה להיות פרט שתורם ליצרנות של החברה בתקופת שפל ואי-וודאות שכזו. עם זאת, יש בי חשש מסוים לגבי האיזון של ההשקעה בחזרה לשגרה לבין לתת לעצמי מספיק מנוחה כדי להחלים בצורה מלאה. אני מוצא את עצמי תוהה - מי יתעניין בסיפור שלי היום? את מי מעניינים פרטים אפורים ומשעממים של חיים של אדם זר, שלא מספק תוכן שיגרה את המחשבה ואת הרגש של הקורא? בלוגים אישיים זו פלטפורמה מוזרה שמשלבת חטטנות ושיעמום של צד אחד עם אקסהיביציוניזם, שיעמום ובדידות של הצד השני. מעניין להיזכר שבעברי הרחוק, חלק מההיכרויות הכי משמעותיות בחיי באותה תקופה התרחשו דרך הבלוג הזה, כאילו פעם באמת חלק גדול מהמשמעות בחיים שלי התרכז בכתיבה וחשיפה של עצמי כאן. אולי זו עדיין יכולה להיות פלטפורמה לניצוץ של חיבור בין-אישי? אני לא מצליח להחליט אם לכתוב על הכתיבה זה מתוחכם או בנאלי.

מה קרה בשמונה השנים האחרונות? פרשתי מתואר שני, התחלתי לעבוד, חזרתי לתואר שני תוך כדי הצטמצמות למשרה חלקית בעבודה, סיימתי תואר שני, חזרתי לעבוד באותו מקום במשרה חלקית באחוז גבוה יותר של הזמן. שרשרת של מערכות יחסים רומנטיות, חלקן מוצלחות יותר, חלקן פחות, כולן מלמדות. תחילתו של תירגול רוחני, התחלת הדרך של חיפוש כלשהו, אבל בלי ביטחון ברור בדרך, אלא רק ביטחון בכך שצריך לחפש ולתרגל משהו. משום מה לא מתחשק לי לתאר את כל זה, אלא מתחשק להתלונן על כך שהדירה ישנה, כל הזמן יש תקלות באספקת המים, ובסוף השבוע התקלקל הדוד החשמלי. פעם ממש אהבתי להתלונן, והיום? איפה עובר הגבול בין ביטוי עצמי ופריקה לבין התרכזות מיותרת ומוגזמת בשלילי?

התחלתי לראות בנטפליקס את הסדרה דארק. מצד אחד, היא עשויה ממש טוב, מעניינת ומותחת, מצולמת בצורה ממש יפה ומבוימת ממש טוב, ומצד שני היא לא משמחת אותי, אין בה איזושהי הרגשה של נגיעה במה שיפה בחיים, בבני אדם, בקיום. יש סדרות שהייתי רוצה לשכוח ולראות אותן שוב, כאילו לא ראיתי אותן עד עכשיו. אולי את קומיוניטי, סיינפלד, סטאר טרק הדור הבא, ריק ומורטי, סיליקון וואלי, המשרד, העונות הראשונות של משחקי הכס. דברים שמשמחים ומעלים חיוך על פני. פעם התגאיתי בכך שלא ראיתי סדרות וכמעט לא ראיתי סרטים, לא הייתה לי טלוויזיה בבית. כעקרון לא הייתי מחובר אף פעם לשירות תוכן טלוויזיוני כמו יס או הוט, אבל מה ההבדל אם אני בוחר את זמן הצפיה מתוך מלאי מצומצם של תוכן? לאחרונה הפסקתי לראות תוכן בצורה פיראטית וזה פשוט צימצם לי את אפשרויות הצפיה בקטע מתסכל. למה מסובך עד בלתי אפשרי לראות משהו בצורה חוקית כשזה כל כך קל בצורה בלתי חוקית? האם התדרדרתי מבחינת תוכן תרבותי, או שלהיפך, התקרבתי לחברה ולתכנים שמעניינים אותה בממוצע?

פעם אהבתי לתאר פה חלומות שלי. היום חלמתי שאני מורה בכיתה של חטיבת ביניים. השתדלתי מאוד לשלב נחמדות לתלמידים, התלהבות וניסיון לעורר עניין במקצוע, הצבת גבולות והקפדה על משמעת מסוימת. חלק מהתלמידים הקשיבו, חלק היו מוסחים, אבל לפחות ניסו, אבל חלק אפילו לא ניסו. נראה כאילו הם רצו רק לעשות מעשי קונדס, להפריע, להבעיר משהו, לפגוע במישהו. אחרי השיעור אפילו הסעתי את התלמידים כל אחד לביתו, והתלמידים המופרעים שמחו בשקט שאני עלול להיכנס לאזור מלחמה ולהיפגע בזמן שאני מחזיר אותם הביתה. 

כמובן שכל הדמויות הן חלקים מהתודעה שלי, כאשר המופרעים הם חלק מהצל שבא לי להתכחש אליו ולהעיף אותם מהכיתה, שלא יפריעו לשאר ללמוד. איך אפשר למצוא מכנה משותף עם דמויות כאלה? הן מזכירות לי את השכנים מהקומה השניה. השכנים משאירים כל הזמן נעליים, זבל ומגבות מלוכלכות ליד הדלת שלהם בחדר המדרגות. חשבתי להשאיר להם פתק נחמד עם שוקולד מודבק אליו, מבקש בנעימות שלא לעשות את זה, מסביר שזה לא נעים לעלות הביתה ולהרגיש שאני עובר דרך מזבלה. נאיבי מצידי לחשוב שזה היה עובד - מישהו תלה בכל הקומות אצלנו פתק שמבקש לא לשפוך שמן רותח מהחלונות, שזה מסוכן, מחליק ולא נעים. לא מזמן עברתי ליד הדירה שלהם וראיתי את הפתק מקופל בתוך ארון החשמל שנפתח בגלל הסופה. על הפתק הייתה תשובה משורבטת בכתב עקום ואדום, נראה כמעט כאילו נכתב בדם - ״זה יימשך!!!! י׳בת שרמוטה!״. איך הם ידעו שזו אישה? אני לא בטוח בזה בעצמי. מצחיק אותי לחשוב איך היו מגיבים לפתק שלי, וגם קצת מפחיד. האם אני צריך להבליג, להתעלם? לגשת לדבר איתם פנים מול פנים, כמו ״גבר״? רק עם טלפון מופעל על הקלטה ועם גז מדמיע בהיכון, למקרה שהם יגיבו בצורה פחות מתורבתת ממה שהייתי רוצה? לזרוק להם את כל הנעליים לפח כדי ללמד אותם לקח, לפגוע בהם יותר ממה שהם פגעו בי? האמת שזה ממש הפריע לי לאיזושהי תקופה, אבל אז כשחפרתי לעומק על למה זה באמת מפריע לי, הגעתי למסקנה שדברים כאלה מפריעים בעיקר בגלל בעיות בפנים, ולא בגלל שזה באמת קריטי בחוץ. הם לא חוסמים את המעבר לגמרי, זה לא התפקיד שלי לחנך אותם, וזה כבר כנראה מאוחר מידי בשבילם, הדירה הזו היא תחנה זמנית, הכול בחיים זה תחנה זמנית, צריך להיות ברגע, להתרכז במה שמשמח - הכלב שלי חמוד, החלמתי מקורונה בקלות יחסית, סיימתי תואר שני, קניתי רמקולים סבבה למחשב, קראתי קצת בספר המתים הטיבטי כדי לדעת מה מצפה לי אחר כך, אז אולי יהיה לי גלגול סבבה גם אחרי זה, הכול בעולם טוב, הכול לטובה, גם אם זה לא נראה ככה כרגע, כי הרי במבט לאחור הכול היה לטובה. בסופו של דבר, החיים לאט לאט הופכים אותך מאדם מתוסבך ומתוחכם לאדם פשוט יותר, שאומר אמירות טריוויאליות וקלישאתיות, אבל יש בזה משמעות בשבילו כי הוא פתאום מרגיש את העומק ואת הרבדים השונים שבהן האמירות האלה נכונות. הכול לטובה, כולנו אחד, הכול טוב ומושלם, בדיוק כמו שהוא, העולם לטובתך, חייך והחיים יחייכו אליך בחזרה, זה לא אני לא הבנתי את התרגיל, אלא את לא הבנת את החיים. ככה נהייתי סחי בלטה. 

מעניין שתוך כדי הכתיבה עובר בי רצון לכתוב מעניין, רצון לעניין מישהו, למשוך מישהו, לקבל הערכה של מישהו. נזקקות ונידיות לאישור חיצוני כזה. אבל למה? מה אני - סופר? הכול טוב, גם הסמרטוט בפנים שצמא לאהבה. 

מגניב לחשוב שכל דבר שאנחנו עושים, יש פעם בחיים שהיא הפעם האחרונה שנעשה את הדבר הזה, ולרוב לא נדע את זה. מתי יהיה הפוסט האחרון שלי בבלוג הזה? חשבתי שהוא כבר היה, אבל הנה עוד פוסט. האם זה האחרון? האם עוד ייצא לי לראות משמעות בלהיות תחת השפעה פסיכודלית? האם ייצא לי עוד להרגיש את האינסוף בצורה מפתיעה בעת מדיטציה עמוקה? האם ייצא לי לחוות שוב אהבה ולדעת בוודאות של יותר ממאה אחוז שהיא אמיתית ועד הסוף המר? האם הכאב בברך השמאלית שלי יעבור אי פעם? האם מישהו יצליח לקרוא את הפוסט המשעמם הזה עד הסוף? האם זה משנה? האם יש הבדל בין הבודהה, לבין הגנגס הקדוש, לבין מה שאני רואה באסלה בבוקר אחרי יום רע? החיים הם דבר קצת מצחיק, אני מרגיש שאני מזדקן ונהיה צעיר יותר בו-זמנית. איפה עובר הגבול בין ביטוי עצמי, לבין השתפכות, לבין שילשול מילולי? אני מרגיש שאני מתקרב אליו. איזה חלק מהחיים עברתי - שליש, חצי, או רבע? מה יקרה בשאר? האם אני אהיה מרוצה מהם אי פעם? האם אפשר להיות מרוצה כבר עכשיו?

אני הולך לאכול מרק ירקות שורש, עם סלט בצד, ושתי פרוסות לחם עם חומוס. האם זה מספיק חלבון? האם זה חלבון מלא? יש במרק קוביות טופו, אני מרגיש שאני קצת מגזים עם הטופו לאחרונה. זה חלבון מלא וקל להכנה, אבל הוא קצת יקר בהשוואה לשאר, ולא כדאי לגוון גם? איזה עדשים ככה, שחורות, ירוקות, מש, שעועית אזוקי, קינואה, כל זה עם אורז מלא במקום הלבן שקל יותר להכין, טעים יותר אבל פחות מזין?

אני מרגיש שאני יכול להמשיך לברבר ככה עד אינסוף, זה גיוון נחמד מאיך שאני כותב ביומן, כי ביומן תמיד יש לי פואנטה - מחשבות, רגשות, בעיות, פתרונות. כאן? אין פואנטה, קטע מתוך רצף תודעה של מישהו אחר. 

איך בוחרים כותרת לפוסט, לפני או אחרי הכתיבה? לא ידעתי שאני הולך לכתוב, לא ידעתי על מה אני הולך לכתוב. בא לי קצת אינטראקציה עם הקורא, לתת פרס למי שהגיע עד לכאן.

אני מאחל לך להרגיש אהבה גדולה וחזקה בלב, שתחלחל לכל הגוף וגם לסביבה שלך. שהרגש הזה יכוון גם כלפי עצמך, גם כלפי החלקים שנתפסים על-ידיך בתור פחות יפים, שהרגש הזה יכוון גם לסביבה שלך, שתהיה בך הערכה לסביבה, הכרת תודה, יחד עם תפיסה אובייקטיבית של המציאות, הבנה של מה דורש שיפור, מה דורש עבודה, מה דורש מאמץ בחיים האלה. מאחל לך למצוא בעצמך את הכוחות להתמודד עם הכאב שעולה לפעמים בנפש, למצוא את האומץ והנחישות לטפל בעצמך, לאהוב את עצמך באמת, לאחות את השברים, לתת לפצעים להחלים, לכנפיים להיפתח, לתת לחמלה לחלחל פנימה, לפתוח את הנפש לשינוי, לכוח, לאנרגיה, ליצירתיות, למה שלא משתנה כשהכול משתנה, להתחבר להכול ולכלום המדהים הזה. מאחל לך ראיה ברורה וחומלת, מאחל ללב שלך להיפתח, למוח להיות ערני ומפוקס, לגוף להיות בריא וחזק, לקבל מהעולם את החיבוק הזה שהוא כל הזמן מנסה להביא לך, לטבוע בו, בתוך האהבה שהוא.

המרק כמעט מוכן, יש אנשים שמאמינים במיסטיקה ובכוחם של צלילים, יש כאלה שלא, כולם צודקים. לא בחרתי מה ללחוש לאוזן של הרצל, החתול שגסס, רגע לפני זריקת המוות והחסד שהוא קיבל, שתפטור אותו מהבצקות בגוף שלא יעברו, מהנזק הנוירולוגי הבלתי הפיך, אבל את הצלילים שיצאו לי מהפה ארשום כאן, למקרה שמישהו ירצה לקרוא אותם שיהדהדו קצת בתודעה:

Om mani padme hum

נכנסנו לעיר שכוחת האל בציפייה והתרגשות. השארנו את הרכבים בחניון קטן מצופה אספלט, הרומז על נסיון כושל למשוך תיירים למקום. התחלנו לרדת במורד השביל שמעבר לגשר ונכנסנו לגן דקורטיבי עם גרם מדרגות שיורד דרכו עם כיוונים מתהפכים. מבנים בסגנון סיני הקיפו את הגן, ובגן עצמו עמדו עצים ישרים וקודרים בבדידותם. במקום לא היה איש וקול, רק שקט מצלצל. לפתע שמענו קולות מאוד חזקים ומטרידים, ספק מכניים, ספק קולות של מאמץ וסבל של מספר יצורים חיים. הצצנו בזהירות מעבר לסיבוב של גרם המדרגות, וראינו צומת שבה פסלי מתכת שחורים כמו ליל זזו לאט, בחריקה ורטט, במעין ריקוד בלהות איטי ומייסר, והבנו שמדובר בהצגה. פסלים של גרגוליות הסתובבו סביב פסלי מתכת שחורה של אנשים סובלים, ואיכשהו הבנו שהאנשים באמת אמורים להיות שחורים מכוויות ומומים שהיצורים והעינוי במקום נורא גרמו להם.

גרם מדרגות ישר עלה מהצומת למוזיאון, אך העדפנו להניח שהוא סגור למבקרים בשעה זו. המשכנו בזהירות מעבר לצומת אל תוך שווקי העיר, כולם ריקים מאדם ושקטים שקט מיוחד, מבשר רעות, שקט מעיק על עור התוף. ראינו בזווית העין אנשים ברחובות רחוקים מאיתנו, אבל איכשהו הדבר לא הקל על הבדידות ועל הדאגה שלנו, כי הם זזו בשקט וחלקות, כמו רוחות רפאים, עם ראש שמוט למטה ובעל פנים שנראו ספק מוצלים, ספק שרופים.

הגענו לכיכר המקדשים, שבה ישבו מספרים קבצנים עם פני חשיכה וליל, וכוסות ריקות מנדבה. הסתכלנו על הכניסות למקדשים, ובכל מקדש נראה שהיה כוהן עיוור זקן עם שיער ארוך ולבן, עומד בחשיכת המקדש ובוהה החוצה חצי בריקנות, חצי בחיקוי מטריד של אדם המנסה להמיר לדתו ולהזמין מבקרים. החלטנו לא לבקר באף אחד מהמקדשים, ולצאת מהעיר.

עברנו ליד קופסת נדבות למען שיקום העיר ותושביה, אבנר שם בתוכה שטר של עשרים, והשני עשה גם כן, אבל אני שכחתי את הארנק במכונית. משום מה הצטמררתי מלא להשאיר נדבה במקום כזה. היציאה מהעיר הייתה מסומנת בקוו חד שבו נגמר הצל ששורר על העיר, והצד החיצוני היה מואר בשמש. כשהאחרים יצאו אל השמש, התלוו לכל אחד מהם שתי מלאכיות לשמור עליהם, ואלי התלוותה רק אחת, כנראה כי לא תרמתי צדקה. אחרי הליכה לאורך גבול העיר, החלטנו לחזור לסיור נוסף.

נכנסנו בחזרה לעיר על גשר חבלים מעט רעוע. הגשר היה חלק ממערכת גשרים בכמה מפלסים שעברו מעל תהום גדולה, שנראתה כמו סוג של מכתש, או משקע גיאולוגי, או אולי מכרה. אחד מהאחרים לחש ששמועות רעות רצות על המקום הזה. על המפלס העליון של הגשר הסתובבו כמה שומרים, ושאלנו אחד מהם. הוא אמר שיש למקום קישור לפשע, אולי לחטא קדום. הסתכלנו בחשש על עמודת הגשרים מתחתינו, והחלטנו לחצות את התהום ולצאת מצידה השני לכיוון החניון.

כאשר חצינו את התהום, הגענו לסבך עצים וצמחייה. כשחצינו אותו, נדהמנו לגלות שאנחנו עומדים על קצה צוק במקום להיות בדרך לחניון, ולפנינו מתפרס שטח צחיח עצום, עם הרבה חול וצמחייה דלילה, ובאופק יש רמז לים. השמש העכורה עמדה לשקוע, וקרני האור האחרונות מלאו אותנו בתחושה של גועל, תחושה שהלכנו לאיבוד, ייאוש ובדידות תהומיים.

פגשתי במקרה אדם זר. הוא היה מאוד נחמד ואדיב, וגם נראה מאוד שליו, נינוח וטוב-לב. הרגשתי מעין הרגשה טובה שהוא פיזר סביבו, הרגשה של ביתיות, רוגע, בטחון ואמונה בטוב. בהתחלה קצת הרתיע אותי הרעיון שפגשתי אדם כזה, וחיפשתי את המלכודת בכל העניין, אבל עם הזמן התרגלתי אליו והתחלתי להתחבר אליו. הרגשתי שהחיבור איתו משנה אותי, כאילו אני מתקרב ללשדר איתו על אותו הגל, מתקרב ללהיות נינוח, טוב-לב ורגוע כמוהו. באיזשהו שלב המיזוג, או החיפוש, או החזרה הביתה הסתיימו בנקודת שיא, וראיתי שהאדם כבר לא נמצא בסביבתי.

בדיעבד הבנתי שהוא היה הקרנה, הטלה של אותו חלק בי עצמי שחיפשתי ורציתי למצוא ולאהוב, ולא הצלחתי למצוא אותו בתוך עצמי אז הוא הוחצן בשביל להמצא בתור אובייקט חיצוני. אחרי שהוא יצא ממני וחזר בתור חלק ממני, אני פתאום מרגיש שלם.