דברים רעים עוברים עליי.

כבר לא "דברים לא טובים" , אלא ממש רעים.

כאלה שנכנסו לתוך הנשמה ויושבים שם בצורה כזו שלא מאפשרת יותר מדי לזוז לצדדים

מהאלה שכשאת שוכבת בדירה שלך, רחוקה יותר ממאה ק"מ מהבית של ההורים שלי,

את מתחילה לבכות, ולא מגעגוע לחיים הקודמים

והלוואי והייתי יודעת להצביע על הגורם, הלוואי והייתי מסוגלת לעשות זאת

כי האומללות לא הולמת אותי, אני לא באמת יפהפיה כשאני יושבת על הדשא באמצע האוניברסיטה ומתחילה להתייפח

אני לא באמת מרוכזת בלימודים שהמחשבות שלי נודדות ל"מה לעזאזאל עובר עליך?"

אפילו כשאני מנסה לעטות את הפרצוף הזה של 'הכל בסדר' אני מוצאת את עצמי בוכה

ואני לא באמת רוצה לומר בקול מה אני חושבת שעושה לי את האומללות הזו

כי לשם שינוי אני מקווה שאצליח להיפתח מספיק בשביל לא לברוח.

ומה זו אומללות לעומת אושר אופציונלי?