נעלתי זכרונות אחרונים כי זה לא הזמן להתמודד איתם

ואולי בעצם כן

כי הכאב קשה מנשוא וכל רגע שאני בעיר הזו מעלה בי זכרונות.

אז אתחיל מהכואב ביותר, ואתה לא באמת בתוכו, אלא ברקע

נסעתי על 80 קמ"ש בתוך העיר כשאמא שלי צועקת לתוך הנייד שלה ומתחילה להתייפח

ואני מנסה להיות חזקה, ולשם מה?

ואח"כ שעות לתוך הלילה, מתייפחת, כי כבר אין רצון להסתיר שכואב...איך נגמרת לנו בשלושה חודשים.

אני מנסה לסגור את הזכרונות האלה ולא מצליחה, כי התיבה נפתחת פעם אחר פעם ועוד שבריר שיחה מבליח 

הגעתי לבאר שבע אחרי נסיעה של שעתיים. שעתיים עם הרגל על הגז שהדמעות רוצות לפרוץ ואני מחזיקה אותן בפנים

הגעתי ולעולם לא אצליח להשכיח מהסיוטים שלי את הקול של בת דודה שלי שזועקת את שמך

ואיך אני יכולה? 

הזמן לא באמת משכיח את הכאב... הוא רק מטשטש לי את דמותך, ולכי תזכרי את כל מה שאת מנסה להדחיק כרגע.