מעניין אותי לדעת איפה אני מסתיימת והוא מתחיל. מרוב "אנחנו", "שלנו" ושאר פעלים שהפכו פתאום לרבים במקום ליחיד מצאתי את עצמי תוהה מי זו ליאן. איך יכול להיות ש22 שנה הפכו אותי לזרה לעצמי?

כשיצאנו מהאוניברסיטה ב2 לפנות בוקר אחרי מרתון למידה מוגזם לכל הדעות ואמרתי שאנחנו צריכים להגיע ממש מוקדם להסעה כלשהי, זכיתי לתגובה של "אנחנו הולכים לידידה לשתות לפני זה". אולי בחירה לא מתאימה של מילים, כי הרי אני אינדיבידואל, ממתי אדם אחר מחליט שאלו התוכניות שלי?

כשחשבתי על זה קצת לעומק גיליתי שגם אני עושה את זה, שאני פתאום פחות אני ויותר אנחנו. 

למען האמת? השד לא נורא כל כך... רק קצת מפחיד לפעמים (והחלטתי לפני אי אילו שנים שהפחד לא יניע אותי )

ואולי אני סתם מגזימה בתשומת הלב שאני נותנת לכל העניין הזה אבל משגעת אותי המחשבה שפתאום הרגליים שלי קצת יתנתקו מהקרקע ולא אוכל לחשוב בהיגיון ובבהירות אלא רק מתוך אמוציות. 

בברכת סופ"ש נעים וכו' וכו'