נכנסתי לשגרה כזו של לקום, ללכת ללמוד, ללכת לעבוד, לחזור הביתה לאכול משהו ולהתכרבל איתו

מעין רוטינה שחוזרת על עצמה וכבר נעשתה מאוסה

אז נסעתי לירושלים לאירוע לארבעה ימים כולל בית מלון וארוחות ערב רשמיות, אירוע מהסוג הזה שמחייב קוד לבוש מאוד מסוים ורשמי.

נסעתי עם מוח מוצף במחשבות על כמה אני רוצה קצת את הלבד שלי את עצמי עם המחשבות, בבית אין לי את זה, השותפים או הוא תמיד שם... ואני רק רוצה חמש דקות לבד במקלחת עם כל הסרטים שעוברים לי במוח, עם כל המחשבות והקשיים, ולפעמים אפילו שם יש לי חברה. 

אז גם בירושלים לא הייתי לבד אפילו לשניה אחת, עבדתי סביב השעון כדי לוודא שהכל יפעל כמו שצריך וכדי שאקבל תשבוחות אח"כ...(מה שקרה למזלי) וכשחזרתי רציתי להתפרק, אז נסעתי להורים לסוף השבוע להיות קצת עם עצמי.

אני לא בטוחה עד כמה זה עזר כי גם שהייתי לבד והמחשבות הזדחלו התחלתי לחשוב על חליפות ואנשי עסקים והתאמה של בני זוג למרות הפער העצום.

אז כן- אני ילדה , אני עוד לא בת 23 אבל כבר עם קריירה מתפתחת שתצריך ממני המון. השאלה כמה אני מוכנה להקריב למען הקריירה וכמה למען בן הזוג.

קיבלתי את חמש הדקות שלי, קיבלתי אפילו יותר במהלך הסוף שבוע.

לצערי, כל מה שזה גרם לי זה כאב ראש רציני שמסרב לחלוף והרבה מחשבות צפות.

בערב אני חוזרת לבית שלי ושם כבר לא יהיה לי זמן או סבלנות לעצמי, בטוח עוד שבוע אמצא את עצמי שוב ממררת בבכי על הספה 

נפלא. והשאלה שלה מהדהדת לי במוח "יש לך הכל, למה את בוכה?"

למה באמת?