לפני שנה כשנרשמתי לאוניברסיטה אמרתי לעצמי בלב שאני אגרום לך להתחרט. שברגע שתראה אותי תבין איזו טעות עשית.
ניגשת אליי לפני שלושה שבועות להציג את עצמך, לבקש סליחה, לשיחה של הרגעת המצפון הרועש שלך.
והתחלנו לדבר.
ופתאום מצאתי את עצמי יושבת על המיטה ואתה מולי, ואנחנו מסתכלים אחד על השניה
והמבט שלך כנוע, כאילו כבר לא נותר לך דבר להפסיד, ואני רוצה להכאיב לך כדי שתכפר על מה שאתה גרמת לי להרגיש בשנתיים האחרונות
ואני לא מרגישה שום ניצחון.
אתה פה מרצון, ואני לא יודעת מה לעשות איתך.
אז אני מנסה להיכנס לדמות הזו שקבענו, לשחק את המשחק שאתה רוצה לשחק.
ואתה הופך שקט. ואני לקשה.
והכתפיים כבר כואבות לי מלהחזיק אותך בשקט שלא תזוז לשום צד.
רק תגיד לי מתי להפסיק, כדי שלא ת(א)פגע
כשאתה הולך, אתה מחייך חיוך קטן ושואל אם אני מלווה אותך
ואני מנענעת את הראש ומתרצת שאני עם גרביים.
אז אתה ממשיך לחייך ומאחל לי לילה טוב
וזה נדמה כאילו חלמתי. והתעוררתי עם כאבים בכל הגוף.
ואולי זה ככה ואני עדין לא יודעת, אבל הריח שלך נדבק לי לסדינים.
ואני שונאת אותך על זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
