אני אוהבת לרקוד. 

כשאני בסטודיו ורוקדת אני מרגישה כאילו החלקים הכי כואבים שבי נמחקים לכמה שעות 

אני לא זוכרת את הכאב המתמשך של שבעת החודשים האחרונים, אני לא חושבת על צרחות או על עוצמת הכאב 

שמדי פעם עוד מכה בי ברגעים לא צפויים.

אני מתנתקת מכולם ושוכחת. כן, גם אותו אני שוכחת.

אולי לא פוליטיקלי קורקט לומר זאת, אבל לפעמים השכחה הזו היא מבורכת. 

נפל לי האסימון לא מזמן ומאז אני מחפשת בכל מקום רמזים לכך שהיה לי סיוט ובקרוב אתעורר.

דווקא המקום הזה שבו נוח לי לאבד שליטה כשאני מסתחררת, גורם לכאב ולייאוש להצטמק מעט.

ואולי זה בסדר