כבר קרוב לשש שנים שאתה לא חלק מהחיים שלי, לא. אני לא מתגעגעת אליך, לא למגע, לא לתחושת ההתמכרות, לא לנאיביות של פעם.

הסתכלתי לרגע אחורה על שש שנים שעברו ואיפה הייתי בכל התהליך הזה, מה אני זוכרת ממך ומה מיהרתי לקבור תחת ערימה של שקרים שסיפרתי פעם אחר פעם לעצמי, רק כדי לא להתמודד.

אז אולי הגיע הזמן... פתחתי מכתבים ישנים, הרצתי חיפוש אחורה בבלוג הזה. כתבתי גיא ב72 בולד ענק ומחקתי אותך אחרי שנה מהכל.

איך בעצם מעלימים בן אדם? איך הורגים אותו מכל המחשבות, הרגשות והתחושות? איך קוברים אותך תחת הר של מחשבות ולא נכנסים יותר לפייסבוק שלך ולא מאחלים לך את הרע שבדברים אחרי מה שהעברת אותי? איך הופכים להיות קצת פחות שבר כלי וקצת יותר בן אדם?

איך התרגלתי ללילות ארוכים של שינה איתך, מתהפכת מצד לצד בשביל לעקוב אחרי התנועות שלך, רצה... כל הזמן רצה אחריך, רק תישאר...

איך מוותרים על כל זה בידיעה שאחר כך רק יהיה רע יותר? איך מאבדים כל שביב של תקווה בלילה אחד לפני קרוב לשש שנים עם הודעת "אולי את צודקת ואנחנו כן צריכים לדבר". איך לעזאזאל ממשיכים הלאה אחרי שהיית הכל בשבילי?

שיניתי את הצלצול שלך בפלאפון שלי כדי שכל פעם שתתקשר יתנגן  a thousand miles ובסוף השיר היחיד שהתנגן זה broken strings כי כבר לא נותר מייל אחד שלא הלכתי בשביל שתישאר. אלוהים, רק תישאר. ותפסיק לעשות לי התקפי לב קטנים כאלה כל ריב ותפסיק להסתכל עליי כאילו כל רגע אתה קם והולך ותפסיק לגרום לי להקיא את נשמתי לפני שיחות איתך מהפחד שבאמת תקום ותלך.

איך התמכרתי לטעם, לריח, למגע שלך. לנוכחות שלך בכל אספקט של החיים שלך... איך גרמת לי להיקשר אליך בלי יכולת להתנתק, בלי יכולת לוותר לרגע אחד על ההזדמנות ובלי לראות שהרסתי את עצמי בכל התהליך הזה.

ואיך מבינים שאולי גם אני קצת אשמה בהכל