זה לא ששכחתי. זה לא שהפניתי גב, זה לא שהפסקתי לכאוב את לכתך

שנה לגילוי. מי היה מאמין שתעבור שנה כל כך מהר ואיך אפשר להבין כמה מהר הלכת.

לא הספקתי להיפרד, לא הספקתי להגיד הרבה, לא הספקתי כלום בעצם.

בשבוע הבא אעשה צעד שלא הייתי עושה בלעדיך, אתרום את הצמה שלי . השיער הארוך שלי הולך למישהו שבאמת צריך אותו.

ויש שיגידו שאני קצת פסיכית שאני בוחרת לעשות את זה, אבל זה מרגיש לי כמו צעד שאולי יקרב אותך טיפה אליי.

אני מתגעגעת ואוהבת. ולא שוכחת.לעולם לא שוכחת.

מעניין אותי לדעת איפה אני מסתיימת והוא מתחיל. מרוב "אנחנו", "שלנו" ושאר פעלים שהפכו פתאום לרבים במקום ליחיד מצאתי את עצמי תוהה מי זו ליאן. איך יכול להיות ש22 שנה הפכו אותי לזרה לעצמי?

כשיצאנו מהאוניברסיטה ב2 לפנות בוקר אחרי מרתון למידה מוגזם לכל הדעות ואמרתי שאנחנו צריכים להגיע ממש מוקדם להסעה כלשהי, זכיתי לתגובה של "אנחנו הולכים לידידה לשתות לפני זה". אולי בחירה לא מתאימה של מילים, כי הרי אני אינדיבידואל, ממתי אדם אחר מחליט שאלו התוכניות שלי?

כשחשבתי על זה קצת לעומק גיליתי שגם אני עושה את זה, שאני פתאום פחות אני ויותר אנחנו. 

למען האמת? השד לא נורא כל כך... רק קצת מפחיד לפעמים (והחלטתי לפני אי אילו שנים שהפחד לא יניע אותי )

ואולי אני סתם מגזימה בתשומת הלב שאני נותנת לכל העניין הזה אבל משגעת אותי המחשבה שפתאום הרגליים שלי קצת יתנתקו מהקרקע ולא אוכל לחשוב בהיגיון ובבהירות אלא רק מתוך אמוציות. 

בברכת סופ"ש נעים וכו' וכו'

יש לי רגעים שלמים שבהם אני מוצפת בכל כך הרבה רגש שאני עוצרת לרגע ומתפלאת על עצמי

מי היה מאמין שאצליח לחזור להרגיש ככה. מי היה מאמין שאצליח לתת למישהו להתקרב ככה.

ויש לי צלקות. יש לי חריטות שלמות שחוזרות ומציפות אותי... יש לי נקודות שבירה ודקות שבהם אני עוצרת לחפש את האוויר שלי

שלי. שלך. שלנו.

ויש לי אותו. וזה מספיק לי... כל השאר זניח, לא חשוב... 

ולכי תסבירי כמה את אוהבת כשאת לא מצליחה להוציא מהפה את המילים.