התחלתי לכתוב על גיא ואז על אלדר... ואז קצת על עצמי. ומחקתי הכל כי הדמות שלך עולה לי מול העיניים והן קצת מיטשטשות מהדמעות.
תכף שנתיים ומי היה מאמין שעבר הזמן כל כך מהר?
המילים נגמרות לי מתחת לידיים אבל הן מהדהדות ברחבי הבלוג הזה כמו חריטות על הלב שלי, דקות ארוכות לתוך הלילה ושיחות נפש עם אנשים שחשבתי שיצליחו להפיג את הכאב הזה שנשאר אחרי שמישהו אהוב מת.
ואיך בכלל אפשר להסביר את המושג מת? כי נשאר ממך מצבת שיש שאליה אני יכולה לבוא ולבכות או כי אתה כבר לא פותח את הדלת בבית של דודה שלי אחרי יום ארוך בעבודה? או כי אני עדין מחכה שתחזור, תראה סימן שאתה עדין הנך.
רציתי לכתוב מכתב אבל המילים לא יוצאות כי הן תקועות איפה שהוא באות ש' של המילה הכחשה, כי תמיד אמרו לי שהזמן יעשה את שלו ועברו כבר יותר מדי זמנים בשביל שאאמין למשפט הזה, כי אני רוצה להתעורר עוד יום אחד ולגלות שהמוות שלך היה סיוט מתמשך והנה, זהו. מחר אתעורר.
וכשאני נזכרת, מנסה לאסוף שברי זכרונות משלושה חודשים של ריצות לבית החולים, מתפילות למישהו שמעולם לא ענה לי ומארוחות שישי מפתיעות באיכילוב , כל מה שעולה לי זה יום הלוויה , שכולם צרחו לשמיים ואני צרחתי לתוך הנשמה
אז תגיד לי, דוד מירו, מתי אתה חוזר?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
