קביעה: הרוע בחיים קורה מעצמו, הוא פסיבי - על מנת ליצור טוב יש לנקוט בפעולה כדי ליצור טוב יש להיות אקטיבים.

פעם, בימי הקיבוץ הרחוקים דרנו בחדר אחד שלושה אנשים, אני, חברי הטוב (עד עצם היום הזה) ע' ובחור נוסף שנקרא לו כאן לצורך העניין ט'.

משהו שצריך לדעת על ט' - היה לו שיער ארוך, הוא לא סיפר אותו במשך המון שנים ולכן השיער שלו הגיע לו כמעט עד התחת - שיער גלי ושחור.

הגיבורה השניה של הסיפור נקרא לה נ' - היתה השכנה שלנו לבלקון היא גרה עם החבר שלה מ' וסבלה ממחסור חמור בתאים אפורים, ובעודף חמור בתאי שומן מה שמיד יבוא לידי ביטוי בהמשכו של הסיפור.

אז עכשיו אחרי שהבנו את המקום הזמן והנפשות הפועלות, הבה נגיע לעצם העניין.

השעה היא שש בערב, אני יושב בפתחו של החדר על כסא הנדנדה ששיפצתי בעצמי בשעות הפנאי בלול, ברגע מתנגן לו תקליט של ג'נסיס (סלינג אינגלנד) והשמש שוקעת לה בעצלתיים בכתום מהמם לאחר עוד יום של בטלה בקיבוץ.

לפתע, מגיח ט' מכיוון המקלחות שקית ניילון בידו השמאלית, בחצי העין הפקוחה שלי אני קולט שמשהו פה לא בסדר...לגמרי לא בסדר.  ע' פורץ אל תוך החדר בסערה וטורק אחריו את הדלת ברעש גדול. עכשיו, אני כבר מתרומם מכסא הנוח כי אני מבין שמשהו כאן לגמרי לגמרי לא בסדר. בתוך החדר אני מוצא את ט' שוכב על המזרון שלו אותו הניח על הרצפה השמיכה המעופשת הכחולה שלו על ראשו והוא מתייפח בבכי שקט. מהשקית, אני שם לב, מבצבצים תלתלים שחורים...

"מה קרה?" אני שואל אותו, אבל הוא לא עונה לי... עכשיו נכנס ע' לחדר נסער כולו  וצועק "נ' הפרה המטומטת הזו... היא ורינת אנסו את ט' במקלחות של הבנים!" - "מה זאת אומרת בנאדם?" - אני שואל - "הייתי שם, הן פשוט שכבו עליו ולא נתנו לא לזוז ונ' עם מכונת גילוח חשמלית פשוט עשתה לו קרחת".

אני מביט בט' מתייפח מבעד לשמיכה, אני רואה את השקית שהוא לופת בידו ומבין הכל.

- דמעות עלו בעיני, מילים לא יכלו לתאר עד כמה כעסתי  - ימים אחר-כך לא יכולתי להרגע. איך היא יכלה לעשות לו את זה? למה בני אדם לא חושבים גם ההשלכות של המעשים שלהם לעתיד? למה בני-אדם אחרים צריכים לסבול, לבכות בלילה, ללכת לישון במשך חודשים עם שקית מחורבנת מלאה בשיערות בגלל מעשה טפשי של מישהי שפשוט לא חשבה.  אני בכיתי שם בשבילו, יותר אפילו ממה שהוא בכה בשביל עצמו.  כל-כך כעסתי.

"זה רק שיער..." אמרו לי, "מה אתה כל-כך מתרגש", "זה לא השיער שחשוב", עניתי "זה המעשה - זה מה שהוא גרם". למה לעזאזל אנחנו כל-כך מוצלחים בלגרום בכוונה או שלא בכוונה כל-כך הרבה סבל אחד לשני . אלוהים, זה כל-כך מיותר.

כאן לא היה רשע, היתה כאן אטימות - לפעמים זה יותר גרוע לדעתי. לפעמים אני תוהה, על הקשר הזה שבין אטימות לרשע... אתה לא חיב להיות אטום לב בשביל להיות רשע - אבל זה בהחלט עוזר.

יש המשך לסיפור הזה, ולטרואמת השיער של ט' כי עברו ימים והאדון חימצן את השיער וצבע אותו לכתום, עשה את סמל השלום על העורף ושאר שטויות... אבל על זה בפעם אחרת, אולי.

אמר פעם מרק טווין "בשביל להרוס בן-אדם לא צריך את גדול האויבים שלו, צריך רק חבר טוב עם כמה כוונות טובות..."

לגבי הפוסט הקודם, הסוף - האמת זו היתה גחמה של רגע, ובחיי שלא התכוונתי להבהיל כאן אף-אחד. פשוט ראיתי ב-DVD את הסרט "רוצחים מלידה" ובא לתרגם את השיר הזה של הדוֹרז. שהוא נורא יפה בעיני, והתרגום יצא לי ממש חרא.

אני לא סוגר, ולא נעליים לא תיפטרו ממני כל-כך מהר...