נזכרתי היום בשני סיפורים שקשורים בתושיה. תושיה חוצמזה שזאת מילה נורא מצחיקה זו גם תכונה שכשיש אותה לאנשים אז אני נורא מעריך אותה אצלהם. תושיה זה לצאת מהריבוע, זה לבוא ביציאה שאף אחד לא חשב עליה קודם, זה להציל את המצב כנגד כל הסיכויים. שני סיפורים קצרים, שתי דוגמאות.

השנה 1991 חודש יולי, האירוע קורס סמלי עמדה של היחידה שלי, המיקום בסיס צאלים, הסיטואצייה ניווטי יום במדבר יהודה. יוצאים לניווט שלושה (כרגיל) אני אסף ואמיר - את המסלול למדנו בע"פ במשך כל הלילה הלבן שארגן לנו צבא ההגנה לעם ברוב טובו, וכך טרוטי עיניים אך בטוחים בצדקת דרכנו מצאנו את עצמנו בשעה שתים עשרה בצהרים עומדים באמצע הפאקינג כלום מנסים להבין אם הצו'פצ'יק הזה מצד מזרח זה אכן נ.ג 45 או שזה סתם איזה גמל שהתפגר ואיזה בדואי שכיסה אותו בחול.

אחרי שעתיים של התסובבות מיותרת במעגלים אומר אמיר "וואי, איך בא לי לחרבן" - סליחה על השפה ילדים, אמיר לא ידע אז שיצטטו אותו ככה באינטרנט. האמת, אמיר אמר את המשפט הזה יותר מפעם אחת בשעתיים האחרונות רק שבאמת ניסינו להתעלם ממנו באלגנטיות, רק שהפעם הוא יותר צרח את המשפט מאשר אמר אותו.

טוב, מה עושים? אנחנו באמצע מדבר יהודה, ונייר טואלט אין, גם לא שום סוג של נייר אחר - אפילו מפה לא היתה (למדנו בע"פ, זוכרים). אמיר מסתכל מיואש מסביב - "אפילו עצים מחורבנים עם עלים אין פה... רק קוצים!" הוא צועק בייאוש. מחפשים באפוד, אולי בטעות נמצא איזה משהו נגיב...  אולי איזו חתיכת פלנלית, איזה פתק מאמא .... כלום, נאדה, מחסניות, רימון עשן, פנס, אטמי אוזניים - אבל לא נייר. בקיצור, משבר.

אמרתי, "בואו נעשה סריקה על הקרקע, אולי בטעות נמצא משהו.... " בשלב הזה, אמיר כבר מסתובב במעגלים תוך כדי שהוא מקפץ בין שתי הרגלים שלו - נראה היה שאין פתרון, שהכל אבוד... רק שלפתע אורו עיניו, ובחיי שזו בדרך כלל סוג של מטאפורה אבל אני באמת ראיתי את האור בעיניים שלו. אמיר רץ על מעבר לנ.ג 45 או מה שזה לא יהיה - וחזר אחרי כמה דקות חיוך מאוזן עד אוזן דבוק על פניו ועם שרוול אחד קרוע ממדי ב' שלו...

דוגמא שניה, קשורה בי במחילה מכם סיפור קצת מביך אז נא לא לרדת עלי יותר מידי אח"כ...

ביקרתי לפני כמה שבועות במוזיאון ישראל בירושלים, כנטול רכב נסעתי לי באוטובוס מתחנה מרכזית בתל-אביב עד לירושלים, פרט זה חשוב להמשכו של הסיפור. נא לאחסן בראש ולהמשיך לקרוא, תודה.

כשנכנסתי למוזיאון נתנו לי את המדריך האלקטרוני שלהם - זו מן חתיכת פלסטיק שחורה שנראית כמו הפלאפונים הישנים של פעם, צריך לחייג מספר לפי מספר התמונה ודן כנר מ"צפיחית בדבש" מספר לך על מה התמונה מי עשה אותה ולמה זה טוב. אני שונא את המדריכים הקוליים האלה לא פחות מאשר אני שונא את דן כנר, וככה תחבתי את העול הנ"ל עמוק בתוך התיק שלי, יותר מידי עמוק כך יסתבר לי אח"כ.

הסתובבתי במוזיאון הענק כמה שעות טובות, למעשה הסתובבתי עד שהשומר צעק עלי שסוגרים ושאם אני לא רוצה לבלות לילה בחברת עוג מלך הבשן כדי שאתחפף משם ומהר. יצאתי, אני מאוד ממושמע כשזה נוגע לאויומים על הנוחיות שלי.

חיכיתי שעה לאוטובוס שיקח אותי לתחנה המרכזית בעיר ושהבנתי שהיום כבר לא יגיע אחד כזה אז לקחתי מונית. עכשיו, כל הדרך במונית אני שומע, אבל חלש, ממש חלש רעש כזה שנשמע כמו משאית שלוקחת רוורס - פיפ פיפ פיפ פיפ כזה... לא כל-כך הבנתי גם לא כל-כך היה לי אכפת, אנחנו העירוניים כבר התרגלנו לרעשים שהורסים את חיינו.

בתחנה מרכזית כשפתחתי את התיק למאבטח, רק אז הבנתי - פאק! שיט! המדריך הקולי! שכחתי להחזיר אותו ביציאה... ועכשיו דן כנר צועק עלי "נא להחזיר את המכשיר!" ושומעים רעשים של משאית שעושה רוורס וצלצלול של פעמון בית-ספר. "הטלפון שלך מצלצל אדון " אומר לי המאבטח.... "כן" אני ממלמל... "אני אענה אח"כ" - "טוב, תעבור... הרעשת פה את כל הסביבה" - אני מודה לו, ובורח לתוך התחנה.

שיט! מה אני אעשה עכשיו, עוד מעט חצות, נסיעת לילה לתל-אביב עוד 5 דקות האוטובוס האחרון יוצא ואני תקוע פה עם המפגע הסביבתי הזה בתוך התיק שלי. אני מציץ בו - אין מתג שמכבה, אי אפשר להוציא את הבטריה והבנזונה מצפצף כאילו אין מחר. אם הדבר הזה יצלצל כל הדרך לתל-אביב הנוסעים פשוט ירצחו אותי... אני חייב להשתיק אותו בכל מחיר! והנה עוד מעט האוטובוס יוצא, מה אני עושה? לפתע, הבריק לי רעיון. טסתי לשירותים של התחנה ודן כנר עשה אמבטייה קטנה באסלה בשירותים... קצת גרגורים קצת עשן והמאנייק השתתק. כל הדרך בחזרה הייתי בפאניקה שמה הוא יתעורר פתאום אבל למעשה עד היום הוא לא חזר אל עצמו. זו תושיה.