אני אימוני הכושר באופניים שלי אני עושה במקום קבוע, יש שם שקט, כביש פנימי ללא מכוניות ומעט מאוד אנשים. המסלול שאני עושה הוא מעגלי, סיבוב של שני קילומטר בערך... משהו כמו ארבע דקות לסיבוב. אלא מה - יש שם קטע של סיבוב ממש חד, הדרך מתפתלת לפתע בתשעים מעלות מה שאילץ אותי, לפחות בהתחלה לעצור מעט ולקחת את הסיבוב בזהירות. אני לא אוהב לעצור, בחיים בכלל ובאופניים בפרט, רק שהסיבוב הזה אילץ אותי לעצור. בכל פעם שהגעתי אליו הפחד מפני ההחלקה, מפני איבוד השליטה גבר על הדחף שלי לרכב מהר.

הייתי מתרץ לעצמי בראש: "דחיל ראבק וודס, מה זה שווה כל האימון אם אתה מתהפך לי פה עכשיו לתעלה ב-32 קמ"ש ומבלה את שארית השבוע בבית-חולים במקרה הטוב... סתם הרסת לעצמך הכל. אז עשה טובה, תן ברקס תעשה את הסיבוב איזי איזי ואחר כך סע איך שאתה רוצה..." - ההגיון הזה שכנע אותי מחד אבל עצבן אותי מאידך במיוחד בכל פעם שראיתי את המהירות שלי יורדת וידעתי שאני מאבד אנרגיה (ואני הרי אוהב לרכב מהר, שונא לבזבז את הזמן...)
ובכל זאת, חודש שלם התנהגתי לפי ההגיון של 'לך על בטוח' לפני הסיבוב הייתי מאט כמו ילד טוב בנימינה, עושה את הסיבוב בזהירות ואז שוב מאיץ. זה באמת עבד יפה, לא נפלתי מהאופניים. רק שאז, לאט התחילה להיכנס לראשי תבנית מחשבה אחרת... והתחלתי לחשוב : "הנה, אתה באמת לא נופל, אבל מי קבע שאתה חייב כל-כך להאט? מה יקרה אם תעשה את הסיבוב הזה רק טיפ-טיפה יותר מהר?" – "...זה הרי רק הפחד מהתאונה שגורם לך להאט כל-כך..." אז לחצתי קצת פחות על הברקס... ובפעם הראשונה אמנם פחדתי אבל את הסיבוב עברתי בבטחה ככה שבפעם השניה והשלישית הפחד הלך והתמעט ובהתאמה גם הלחיצה שלי על מנוף הבלם, עד שאחרי שבועיים לערך אני כבר התרגלתי כמעט ולא לעצור בסיבוב בכלל, הייתי עושה מן עצירה סמלית כזו.

עכשיו, זה היה מצוין, במצב הזה כמעט ולא איבדתי אנרגיה. רק מסתבר שזה לא הספיק לי... כי אז אמרתי לעצמי – "בואנה, איזה פארש אתה... אם אתה עושה את הסיבוב כמעט ללא עצירה, מה הבעיה שלך לעשות אותו מבלי לעצור בכלל? מה ההבדל הגדול... כולה עוד כמה קמ"ש..." – נורא רציתי להאמין להגיון הזה ולא לצאת פארש, רק שבכל פעם שהגעתי לסיבוב הידיים לחצו ברגע האחרון על הברקס. אני מאוד רציתי לא לעצור אבל קול אחר בתוכי, קול קצת יותר זהיר ומחושב פקד על הידיים ללחוץ על הבלם והן נענו לו. לא נלחמתי עם זה, אבל כן המשכתי להתעקש עם עצמי שזה ממש לא מסוכן, שכל הפחד הזה להתהפך וליפול הוא פשוט לא רציונלי.

ואז יום אחד, זה פשוט קרה, עשיתי את הסיבוב מבלי לעצור. ברגע שלפני לא חשבתי על כלום, לא הכנתי את עצמי לשום דבר, פשוט הגעתי ועשיתי אותו. גם בזמן הסיבוב עצמו כשגופי נוטה בזוית חדה לעבר האספלט לא חשבתי על הפחד מהנפילה, לא חשבתי בעצם על כלום... הגלגל האחורי נטה על הצד שלו אבל האחיזה נשארה איתנה, חלפתי על פני הסיבוב הארור בשלושים קמ"ש. מיותר לציין שתחושת הסיפוק שהרגשתי אחרי הפעם הראשונה היתה אדירה. הרגשתי שהצלחתי להשיג משהו, לא רק פיזי אלא גם נפשי... (וברור שקצת הגזמתי הרבה...) אבל עם הצלחה אי אפשר לנצח, חגגתי את הניצחון בסיבוב נוסף כזה ועוד אחד ועוד אחד...
עם הזמן, תחושת ההישג שכחה. למעשה, היום אני עושה את הסיבוב הזה מבלי לחשוב בכלל על כל התהליך הזה שעברתי, אני עושה אותו כמובן מאליו, הראש שלי שקוע במחשבות אחרות. כל העניין נהיה מוכני לגמרי בדיוק כמו כל הדברים אחרים שאתה עושה בחיים ושניה אחרי שלמדת אותם, אחרי שהשגת אותם, אתה כבר לא חושב עליהם יותר.

שאלתי את עצמי היום כשחשבתי על הפוסט הזה, האם כל אחד היה נוהג כמוני. אני לא בטוח אבל נדמה לי שלא. יש לי הרגשה שיש הרבה מאוד אנשים שאני מכיר שהיו ממשיכים עד סוף ימיהם בלוגיקה הראשונה שלי של 'לך על בטוח' ואני אפילו לא בטוח שזה דבר כל-כך רע. יש פתגם כזה שרץ אצלנו בעבודה שאומר "זה עובד, אל תיגע בזה... אה, זה לא עובד? למה נגעת?" – הפתגם צודק במאה אחוז רק שעליי זה לא עובד. אני חייב לגעת, חייב להבין. ואם זה לא עובד – אז אני חייב לגלות למה לעזאזל זה לא עובד, ככה אני מאז שאני זוכר את עצמי. שהייתי קטן ההורים שלי הרחיקו מגובה הידיים שלי את כל המברגים הפליירים ושאר כלי העבודה, אחרת הם היו חוזרים הביתה ומגלים כל מיני שעונים מכשירי רדיו טייפים מפורקים לרמת הבורג הבודד.

אני חושב שזה אחד מהדברים שמניעים אותי, שדוחפים אותי הלאה בחיים. הסקרנות הזו, הרצון לדעת יותר, לראות מה יקרה, האם זה אפשרי לעשות את הסיבוב בפעם הבאה בואו נגיד ב-ארבעים קמ"ש... להתגבר על הפחד. זה ברור לי שיבוא ויום ואני אחטוף אותה, כמו החתול ההוא שנכווה ברותחין. אבל עד אז בשביל לראות כיצד אוכל להשתפר אני אמשיך ואעשה ניסויים, לרוב על עצמי, לפעמים גם על האחרים. הנה, אפילו הבלוג הזה הוא סוג של ניסוי...