אני קוראת את הפוסטים הישנים שלי, ומבינה שלא השתנתי. התקדמתי מבחינת הישגים שטחיים אבל.. אני חוזרת על אותן טעויות. הלחץ הוא עדיין הדלק שמניע אותי. 

אומרים שכדי שיהיה שינוי צריך לפעול בדרך שלא פעלת בה אף פעם. אבל זה לא רק זה, אני לאט לאט מבינה יותר שכדי לשנות צריך לעבור לסביבה אחרת, כי מה שמקיף אותך זה מה שחוסם אותך מלהמשיך הלאה. השינוי מבחינתי הוא לא מהפך, אתה אותו בן אדם עם אותם זיכרונות ונקודות חולשה. השינוי הוא למצוא את הדרך למצות את עצמך טוב יותר. במשך כל חיי הבנתי שהיסודות המרכזיים הם משמעת עצמית, התמדה וסבלנות.. אבל עדיין לא גיליתי את היסוד שהופך אותם לקבועים. 

אני לאט לאט מבינה שזה לא רק שאני חסומה מבפנים אלא גם חסומה מבחוץ, הדרך הפיזית שלי נעולה מפניי, ואין לי את התעוזה לעשות את הצעד שרוב הסיכויים יפיל אותי, ופשוט לעבור. אני מאמינה שצריך לקחת הימורים בחיים ומצדיקה את זה, אבל ברגע שאתה יודע מראש שאין לך כרגע את הכלים לעבור ושזה צעד צפוי שלא תצליח לעשות את זה כמו שרצית ואף תגרום נזק, אז אתה לא מעז. כי אני רוצה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. וזה מתסכל אותי עצם הידיעה שאין לי כרגע אופציות, כי תמיד יש דרך, אז איפה היא עכשיו.

הסבלנות שלי פגה, אני לא רואה בה הגיון. כדי להאמין בה אני צריכה להרגיש בטוחה בדרך הזו, וכדי להרגיש בטוחה אני צריכה לראות את הדרך הזו במו עיניי, אבל הדרך מטושטשת כבר המון זמן. אני נמצאת באזור מעורפל כבר כמה שנים, ומחפשת את היציאה ממנו, אבל מסתבר שאני רק חגה סביבו.

אני כבר לא יודעת במה להאמין, כי את האמונה שלי איבדתי מזמן. נתתי להגיון לקחת אותי איתו, לשאוב ולתמרן אותי ככל העולה על רוחו. פעם הייתה בי טיפת רוחניות, יצירתיות, אמונה בלא נודע, אמונה בנפש והאש בערה. היום אני מרגישה שהיא איננה, והראייה המציאותית הזו..שורפת.

אני כלואה במעגל הצפוי ובמירוץ מטורף, אני ניצודה ע"י הזמן ולא הציידת בעצמי. הזמן, הוא דמיוני, והוא מרשה לעצמו לתעתע בי ולשגע אותי. אני תלויה באזור המעורפל שאני נמצאת בו עכשיו, הסתגלתי לתנאיו. האזור סימם אותי בתלות כך שאיני יכולה לעזבו, הוא גרם לי להתמכר לתשוקות הלא נכונות. התעוורתי, אני חסרת שליטה.

אני רוצה פשוט לקום וללכת, ללכת רחוק ולהתנתק מהכל. ללכת עד שאקבל איזה סוויצ', ופתאום אבין.