Saccharine

היי =]

אני שמה לב שבזמן האחרון הבלוג שלי מתעסק יותר בנושא זוגיות וחבריה מאשר בגיימינג. אבל אל תחשבו שזנחתי את הגיימינג לגמרי O:

האמת היא שיש לי חפירה שלמה לכתוב על זה, בעיקר אחרי שסיימתי את FF8 לפני שבועיים.

אבל אני נאלצת לשים זאת בצד כדי לפנות את הבלוג לטובת נושא אחר, שטיפ טיפה נושק לנושאים האחרונים שדיברתי עליהם - אהבה בין בני אותו המין.

כן..אתם יודעים..יאוי ויורי למיניהם...אבל ב real life.

אני יכולה לחפור ולחקור על זה אבל זו לא הפואנטה שלי. בפוסט הזה אני רוצה לשתף אותכם בחוויה שעוברת עלי ועל המשפחה שלי עוד משחר הילדות - והיא הקרע המשפחתי בין המשפחה מצד אבא שלי למשפחה מצד אמי המנוחה. אני לא אלעיט אותכם בדברי סרק אודות העץ המשפחתי, המרוקאי, המסורתי והגדול מצד אבא שלי, ואתמקד רק בצד האשכנזי - המשפחה המצומצמת מאוד של אמא שלי ז"ל.

בזמנו, כשכולם עוד היו בחיים, היתה לי סבתא (מרים), סבא (דוד), אמא (אביבה) - כולם ז"ל. ודודה - לאה, שלימים אלו נקראת בכינוי חיבה "מיקי".

ובמשפחה המצומצמת הזאת היו לא מעט תהפוכות, שרובם נבעו מהצלע השניה של הבנות, הלא היא מיקי. ובכן...מיקי היא טיפוס מיוחד. לפי סיפורי אבא שלי (שעליהם אני לא מעדיפה להסתמך כמקור ראשון), סיפורי קרובי משפחה וחברי המשפחה...למיקי היו חיים לא ממש סימפטיים וקלים.

אבל to make long story short - היא עשתה המון שינויים בחיים שלה, החל משלב הנעורים וכלה בנישואים. היא תמיד היתה מקבלת מה שהיתה רוצה מההורים שלה, היו לה שגיונות וגחמות משלה, ועפ"י רבים היא אף היתה מקבלת יותר תשומת לב כיוון שהיתה האחות הבכורה, ואמא שלי נשארה בצד. ועל אף שאני לא רוצה לציין זאת במפורש - היא לקחה הרבה כספים מההורים שלה וניהלה מלא עסקים כושלים עם בעלה בזמנו, גלגלה מלא כסף והותירה את המשפחה שלה בחובות עמוקים. ואמא שלי? נשארה בצד לחיות עם מה שיש, והמקסימום שהיא קיבלה מההורים היא הרשות לבנות בית מעל דירת הקרקע הצנועה שלהם.

זה בטח נשמע לכם מופרך והזוי כל כך, אבל שמעתי את זה מכ"כ הרבה אנשים, ובדיוק באותן מלים שקשה לי להאמין שזה לא נכון. אבל נעצור לרגע ונפסיק להתפלסף על זה. אני ממילא מתכננת לנסות לפתוח את "תיבת פנדורה" ולשמוע את הגרסה שלה לכל הדברים, אם כי כעת אני לא יודעת מה הצורך לזה באמת..

נמשיך!~

טוב..אז היא הכירה את בעלה בנח"ל, התחתנה, הביאה שני ילדים בריאים וחסונים לעולם...ואז..באמצע שנות ה-30 שלה, היא הרגישה שמשהו חסר. שהיא לא באמת חיה בשלמות עם המצב הזה, לא מאושרת, שהכל זיוף.

מיקי הבינה שהיא לסבית והחליטה לצאת מהארון, למורת רוחם של כל בני המשפחה ותדהמתו הרבה של בעלה. היא פירקה את המשפחה והתגרשה, שינתה את שמה בת"ז למיכל, עברה לגור בדירה עם חברה שהכירה רק מספר חודשים וכך מסתיים התקציר.

היום, היא כבר הרבה אחרי הזוגיות הסוערת שהיתה, חיה עם הבן הצעיר בדירה ברמת גן, ומשתכרת בקושי, סוחבת איתה שלל של מועקות נפשיות.

וזה על קצה המזלג.

האמת היא שאני רק הבנתי שהיא לסבית בסביבות סוף החטיבה. כשהייתי קטנה לא בדיוק הבנתי מה אומרים צבעי הקשת האלה על הדלת שלה או על הכובע ועל כל חור וחור שהיה לה. חשבתי שזה סתם קישוט יפה ^^;

אבל אחרי שהפנמתי את זה התחלתי לעכל יותר למה היא חיה ככה..כלומר...למה היא ובעלה נפרדו. כשהייתי ממש קטנה ושאלתי את אמא שלי "למה דודה מיקי התגרשה?" היא השיבה בחיוך צנוע ואמרה בעדינות "הם לא מסתדרים". כן, כהרגלה של אמא שלי זכרה לברכה, שהסתירה ממני סוכרת נעורים בטענה של "לא קרה כלום חמודה, אמא רק עושה בדיקת דם", וזה עבד - באמת שלא יכולתי לצפות ליותר טוב ממנה. כן, אני נאיבית, אני לא מתביישת להודות בזה.

טוב...אז דודה שלי היא לסבית, נודדת בין דירות בת"א וסביבתה. חיה בקושי אבל שלמה עם ההחלטה. יופי לה.

אבל זה לא מגיע לנקודה הסופית שלי עדיין.

במשך כל השנים האלה שהיא היתה חיה במצוקה, היא המשיכה לשאוב כספים מסבתא שלי ז"ל ונדמה לי שאפילו גם מאיתנו. אבא שלי, being the religious man that he is, כמובן שלא קיבל אותה אף פעם. אני לא חושבת שהוא אהב את ההתנהגות שלה אפילו לפני זה, וכל הדברים שהיא עשתה רק גרמו לו לא לאהוב אותה יותר. אבל אבא שלי, שהוא טיפוס אטום, פרימיטיבי ומאוד סגור חברתית, אפשר לדעת למה הוא יראה משכב אישה עם אישה כתועבה. ובאופן אישי, לא שיש לי בעיה עם הקהילה ההומו-לסבית, אבל גם אני לא הייתי רוצה לראות שתי בחורות מתנשקות או מתמזמזות לי מול העיניים =/

וול...אז הבנו שהיא התנהגה קצת יותר מדי בפזיזות ואובר - חופשיות לעשות מה שבא לה בחיים, שהיא נוטה לנשים ומרוצה מזה ושהיא מסוכסכת עם המשפחה שלי. כן, הכל טוב ויפה, אבל זה באמת לא מסתיים פה.

אני רוצה להוסיף עוד מידע ולגעת בתקופה של שנות ה-2000:

סבתא שלי, זכרה לברכה, שעברה את השואה ונשארה עם צלקות נפשיות עמוקות מאז, לא היתה טיפוס אופטימי מדי (ואפשר להבין למה). אבל מאז שהיא שברה את האגן בסביבות שנת 96' היא התחילה למאוס בחיים. ובמשך 5 שנים, היא פשוט החלה להידרדר נפשית ופיזית, הפסיקה לנטול את התרופות, הפסיקה לצאת החוצה מהבית..הפסיקה לאכול. פשוט, מאסה בחיים. אמא שלי ומיקי ניסו מאוד להוציא אותה מזה, אך ללא הועיל. היא נפטרה בשנת 2001 באותו בית אבות שהיתה בו.

אבל חשוב לי להדגיש שבזמן הזה, אנחנו היינו צריכים לספוג את כל הריקושטים שלה רוב הזמן, ולדאוג לה, להסיע אותה, לתזז איתה. ואני גם זוכרת שמיקי בעצמה לא נתנה הרבה יד בנושא והעדיפה לטמון יד בצלחת, או לפחות כך זה נראה מהצד. אולי ממניעים כלכליים, אולי חברתיים..אולי אישיים. מי יודע. אבל אין לי כל ספק שזה רק עורר את חמתו של אבא שלי, ואני בטוחה שגם לאמא שלי זה הפריע.

אחרי שהיא נפטרה, החלטנו להשכיר את הדירה שלמטה לסטודנטים. מיקי, practically השתלטה על ירושת הרכוש של הבית, ואנחנו עוד היינו צריכים "לקנות" ממנה חצי מהבית עצמו. אז לקחנו על עצמנו משכנתא והתחלנו להשכיר את הדירה. ועד היום אנחנו משלמים משכנתא על הבית.

אניוויי...נמשיך הלאה.

באמצע שנת 2004, בחודשים שבין אפריל למאי, הגיעה הבשורה המרה שאמא שלי אובחנה כחולת סרטן השד.

מאז, החיים בבית סטו לכיוון אחר, והתחלתי להתרגל לשגרה מעוותת ונוראית של אמא שמאבדת שיער מהראש, שוכבת במיטה כל היום ומקיאה את הנשמה. זה לא היה מלבב, אני לא יודעת מאיפה לקחתי את הכוחות להמשיך ולראות את זה, ולטפל בה כשאבא שלי בחר מהבית לבית הכנסת כי הוא לא יכל לראות את המראות האלה, אבל זה לא העניין. כולי הייתי תקווה שהכל ישתפר, ואמא שלי ואני חיזקנו אחת את השניה.

בקיץ 2005, אמא שלי כבר צעדה על שתי רגליים וטיילה בשוויץ, אוסטריה, איטליה ועוד חבלי ארץ משגשגים. והאמת - באמת הגיע לה. אבל לדאבוני הרבה, זו היתה, בדיעבד, הגיחה האחרונה שאי פעם תהיה לה לחו"ל, כי בסוף השנה היא חלתה שוב, והמחלה חזרה במלוא אונה.

ובזמן המחלה, בדיוק כמו שהיה עם סבתא שלי - מיקי לא בדיוק התערבה או עזרה.

אבא שלי והחברים אמרו לי שהיא היתה מבזבזת המון כספים על הפעילויות של הקהילה ההומו-לסבית, יוצאת לטיולים בחו"ל ומבקרת את החברות שלה בלונדון. וכל זה, בזמן שאמא שלי בבית, חולה וזקוקה לעזרה.

אני לא זוכרת ממש אם זה היה במקביל למחלה, אבל גם בזמן שסבתא שלי היתה חולה זה מה שהיא עשתה =/

אבל מה שבטוח זה, שעזרה רבה לא ראינו ממנה. האמת היא, שמי שעזרו הכי הרבה היו דווקא החברות של אמא שלי והמורות מבית הספר. והיתה להן נתינה עצומה. זה אפילו הדהים אותי שהחברים הרחוקים שהמשפחה שלי קצת התנתקה מהם חזרו להיות בקשר. אבל..ממש בקשר.

ומיקי? "איפה היא היתה כל הזמן הזה?" אני שואלת. אבל אין מי שיענה. אני מתארת לעצמי שהיא בטח היתה צריכה לעבור הרבה משברים והתמוטטויות נפשיות בזמן הזה, בעיקר בגלל סבתא שלי, הבדידות בשל חוסר זוגיות והמצב הכלכלי. אין לי ספק שאפילו למחלה של אמא שלי היתה השפעה על כך. 

אני עוברת להילוך גבוהה עכשיו ומדלגת על עוד דברים לא ממש רלבנטיים כי הרשומה הזו נהיית ממש חפרנית, וממשיכה אל תקופת אחרית הימים של אמא ז"ל.

בסוף מאי של 2007, אמא שלי היתה בימים האחרונים לחייה. ברגע שהיא נכנסה למחלקה האונקולוגית של תל השומר כבר היתה אצלי תחושה שזה די הסוף.

אחרי שגיליתי על הסוכרת, על הגידול שהגיע למוח ועל הגרורות שהתפשטו בגוף, הנחתי שהיא לא תשרוד הרבה.

מיקי הצליחה להגיע באופן רציף יותר רק בשבועיים האלה של לקראת המוות, ואני יודעת שאני בכל זאת צריכה להעריך אותה הרבה על זה (ואני מעריכה), אבל להגיע באמת הרבה רק כשאחותך בבי"ח, גוססת שם....לדעתי זה בכלל לא מספיק.

היא אמנם ישנה אצלה כמה לילות, אבל כמה שאני שונאת לזקוף את זה לזכותי - אני ישנתי והייתי שם יותר. אני הייתי זאת שהיתה צריכה לקלח אותה, לעזור לה לעשות בסיר, לקום בשבילה כל שניה בלילה ולהעביר לילות לבנים, לנסות להכריח אותה לשים את חיבורי החמצן לאף ולספוג את הפראנויה שלה של על סף המוות. אפילו ראיתי את הרופא מרדים אותה והייתי איתה עד הדקה שבה נשמתה פרחה. הנחמה היחידה שלי היא, שאמא שלי לא ידעה שהיא הולכת למות, והיא הלכה לעולמה peacefully.

כשאני מהעלה מתהום הנשייה את הזכרונות הנוראיים האלה, הדמעות שוב מוצאות את דרכן לעיניים שלי, אבל אני מתאפקת וזוכרת שאמא עדיין פה בשבילי. ולאור החלומות האחרונים - היא עדיין בחיים. זה אפילו טיפה מצחיק, אבל זה מחזק אותי כי אני יודעת שהנשמה שלה עדיין ממלאת אותי.

שוב סטיתי מהנושא>>> אני ממשיכה לתקופת השבעה ומה שלאחר מכן.

אבא שלי די התעצבן שבשבעה מיקי היתה מארחת את החברות הלסביות שלה מהאגודה במשך שלוש שעות, מזיזה בשבילן רהיטים בבית וצוחקת איתן בקולי קולות, בזמן שבצד השני של המרפסת התקיימה תפילת ערבית וזה הפריע לאנשים להתפלל. אני ממש מבינה אותו ואחרי שהוא ביקש ממנה בנימוס לפנות את הבנות כי היו עוד אנשים שרצו לבקר - היא השיבה בפנים חמוצות ונעלבה, ואני בעצמי הייתי עדה לכך.

תמיד ידעתי שהם לא הסתדרו אבל פור גאד סייק! זו השבעה של אמא שלי!! למה הם לא יכולים להסתדר קצת או לפחות..להעמיד פנים?!?!

אחרי השבעה היו לי משהו כמו ארבעה חודשים שבהם היא ניסתה, בכל דרך אפשרית, לבקר אצלנו כמה פעמים בשבוע ולעזור.

אני מאוד מעריכה את העזרה שלה, אבל כשמסתכלים על זה מהצד - זה באמת נראה כאילו היא קצת נזכרה מאוחר. ובאמת, אני קצת חושבת על זה עכשיו ומבינה באיזה מצב היא - היא בעצם עכשיו שאר הבשר האחרון של התא המשפחתי. היא לבד. אין לה בת זוג, היא בקושי מחזיקה את עצמה, אנחנו המשפחה הקרובה היחידה שנשארה לה, ואבא שלי מצידו דוחה אותה.

אני מרגישה מאוד קרועה במצב הזה - כשהיא constantly מנסה לשכנע אותי לבוא לבקר אותה - ואני רוצה. אבל זה קשה עוד יותר כשאבא שלי לא סובל את חברתה של מיקי ואומר לנו להתרחק ממנה. אולי הוא חושב שהיא תשפיע עלינו לרעה ואני אהפוך ללסבית?! אני לא יודעת. -___-

אבל זה אבא שלי אז אני לא יכולה ממש לצפות להרבה מהמצב.

מה שכן, זה קורע. כי היא אומרת X לגבי הגרסה שלה ואבא שלי Y. שני אנשים שונים שלעולם לא יסתדרו ואני לא רואה סיבה שהם יסתדרו.

..

.

.

.

ואחרי החפירה הארוכה הזו - כמעט שנה אחרי המוות, אני מביאה לבלוג שלי, למרות שלא רציתי לחשוף את זה בכלל - את הכתבה הזאת (לחצו כדי להגדיל ולקרוא), שהתפרסמה במדור "שבע ימים" של ידיעות אחרונות בסופ"ש האחרון:

ואחרי החפירה הזאת (אני מקווה שקראתם כי זה חשוב שתבינו על מה אני מדברת עכשיו) , אתם בטח חושבים שאני ממש שונאת את דודה שלי - אבל תופתעו שלא. אני לא יכולה לשנוא בנאדם. אלא אם הוא עשה לי משהו ממש ממש ממש רע. אני אוהבת את דודה שלי, אני אפילו יכולה לומר שאני קצת גאה בה על שהחליטה ללכת עם הנטיות שלה ולא לחיות בדיכאון ובשקר. אבל אחרי שמחברים את כל הדברים האלה ביחד, שהם הזויים כלשעצמם אבל נכונים, ואחרי שקראתי את הכתבה בעיתון ואת העדות של דרור..אחרי שהיא חשפה את עצמה בידיעה הברורה שגם אנחנו יכולים לקרוא על זה...אני שואלת את עצמי...מה עבר לה בראש כשהיא החליטה לעשות את כל זה? האם זה כל כך טוב להתייחס למשפחה בצורה של "אנ-דנ-דינו" ושל "מה שיהיה יהיה"?

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני חושבת שכשבנאדם בוחר להתחתן הוא צריך לחשוב טוב מאוד על הצעד הזה ועל ההשלכות שיהיו לכך. לדעתי, היא פשוט עשתה את ההחלטה הזו בצורה שרירותית וחסרת אחריות, מה שמאפיין גם את רוב חייה. לאורך כל השנים האלה היא ביססה את החיים שלה יותר מדי על "תרבות הסמוך" שכל כך מאפיינת את עם ישראל. היא פזרה כספים, השתגעה בחיים, עשתה מה שבא לה..ואיפה היא עכשיו?

כל הchronicles של החיים שלה, כשאני מסתכלת עליהם מהצד...זה פשוט סיפור נוראי. זה נראה כמו בנאדם שהולך לאיבוד בתוך עצמו. זו משפחה מפורקת ומפוררת, הצד הפחות טוב של המשפחה שלנו. אבל הקרע הזה כל כך גדול שאני בעצמי לא יודעת איך להתמודד איתו.

וכעת, כשאבא שלי יודע על דרור ולא יודע איך לעכל את זה...אני אפילו קצת כועסת על איך שזה נודע לו - דרך התקשורת. להבדיל אלפי הבדלות - כמו משפחה שמגלה דרך הטלויזיה על בן שנהרג במלחמה, או קרובי משפחה שנהרגו בפיגוע, לא עלינו.

למרות שבין כה וכה זה היה נודע לו במוקדם או במאוחר, אבל כרגע - אולי באמת היה עדיף שבמאוחר.

עכשיו הוא רוצה לנסות לסדר לדרור חברה, "להציל אותו". הוא אומר שזה לא מגיע לו ושהוא ילד מסכן. אבל זה מרגיז אותי ולמרות שאני יודעת שהוא לא יבין לעולם אמרתי לו שעם כל הכבוד - זה לא התפקיד שלו. הוא לא המשיח. הוא לא אבא שלו. הוא לא יכול "להושיע" בנאדם שהחליט מה הנטיות המיניות שלו. וכל נסיון יהפוך את הקרע הזה לגדול יותר ורחב יותר, וגם יוציא ממנו תסכולים עמוקים של כשלון בטוח.

ותעשו לי טובה - אני לא אוהבת לרחם על דרור או על אף אחד. זה נכון שלמשפחה הזו היו חיים קשים, אבל צריך לדעת לפתח חסינות. וכן, אולי אני מדברת פה ממקום קצת haughty של בחורה שניגבה לאמא שלה את התחת (סלחו לי על הבוטות) בזמן המחלה, ואולי במלים האלו זה נשמע כל כך פשוט - אבל זה נכון ולא כל אדם יכול להיות חזק. מה שכן - כל בנאדם מוצא את הדרך להתמודד עם החיים שלו.

אני לא מאמינה במוסדות האלה של להחזיר בנאדם לנטיה הטבעית. זה פשוט לא יקרה. בכלליות - ברגע שבנאדם מחליט לעשות משהו, והוא מספיק אדוק וסגור על ההחלטה הזו - הרבה אין מה לעשות. כן, אפילו אם אדם מחליט להתאבד, השם ישמור, אני לא חושבת שאפשר לעשות הרבה. אולי אני סתם אומרת את זה כי אני לא אחת שיש לה כושר שכנוע. אני חושבת שאני בנאדם חזק ואני בחיים לא הייתי מסוגלת לפגוע בעצמי.

גם האנשים שעברו את השואה, לא עלינו - הם שאבו כוחות מאיפה שלא תרצו.

הנקודה שלי פה היא, שאני לא דוגלת בהתאבדות או מעודדת את התפתחותה והתעצמותה של הקהילה ההומו-לסבית כאילו אין מחר. אני נייטרלית בעניין הזה ואני לא מאמינה שנטיות זה משהו שנולדים איתו. הגוף שלנו חווה הרבה סערות ביולוגיות ונפשיות כאחד. אני חושבת שלמרות מה שאומרים - בסופו של דבר, החברה היא זו שמעצבת את האדם. ובלי החברה אדם לא יכול להתפתח. הוא צריך לראות אנשים, להרגיש חיים, לחוות אותם ביחד עם אוכלוסייה כלשהי. אדם שגדל תחת תנאים מסויימים, סופו שינסה לשבור אותם או להסתגל אליהם. וזה בדיוק המקרה של דרור, או של קרובי משפחה אחרים שלי, שאחד מהם הפך לנרקומן מרוב שבתא המשפחתי שלו כל דבר הוא "אסור".

כן, לכל משפחה יש את הכביסה המלוכלכת שלה, וכל אחת לא מוכנה לכבס אותה ברבים. אבל אני לא שמה זין ולא פוחדת להתבטא. וגם אם מישהו מהמשפחה שלי אי פעם יקרא את מה שכתבתי פה בבלוג עכשיו וירגיש צמרמורת - אני אדע שהמשימה שלי בוצעה בהצלחה - כי זה המקום היחיד שבו אני מוכנה ומסוגלת להתבטא ככה.

כאילו...תסתכלו עלינו! למה הכל חייב להיראות ככה?! >_<"

למה אני צריכה להגיע למצב שאני לא יכולה לצייץ על משהו שאני יודעת שפשוט יקטלו אותי עליו ועוד שניה יסתכלו עליי כמו על מכשפה מימיה"ב שצריך לשרוף על המוקד???

ושוב- אני חושבת, שבנאדם מחליט בעצמו לאן הוא פונה, ורק הוא בוחר מה לעשות בחייו. הוא הקפטן המנווט לבד בספינה על אוקיינוס החיים שלו. אבל בין אם ירצה בכך או לא, הוא מושפע מהחברה ומהסטראוטיפים שלה בדרך זו או אחרת. זה חבל שזה נכון, שאין דבר כזה "עולם מושלם", אבל לפעמים זה גם כל היופי - שאנחנו כל כך שונים אחד מהשני ושלא כולם דומים.

בנימה זו, אני אסיים את המגילה הזאת.

אני מקווה שהכל יסתדר עם המשפחה שלי ושאבא שלי לא ינקוט באמצעים דרסטיים, חס וחלילה.

הלוואי והדברים יכלו להיראות אחרת =/

~