זה שוב קרה לי, הרגש הזה שמבעבע מבפנים. כחלק מכל התחלה חדשה, צעד חדש בחיים שלי, שבמבט מהצד ניתן לראות עליהם את כל הצלקות העמוקות והשטחיות של חוויות העבר, גם זה הגיע.
אני מרגישה כאילו מטלטלים אותי בכוח, אנה ואנה. כאילו מישהו מלמעלה משחק בחיים שלי, משחק איתי משחקים, זורק עליי אתגרים כדי להתבונן ולחזות בשעשוע כיצד אני מתמודדת איתם, מגיעה לפתרון חלקי או לא פותרת בכלל.
פגשתי אותו לראשונה אחרי שעליתי על מדים - לא אותם מדי זית מדכאים ובעלי צחנת ריח הבקו"ם, לא אותם מדי קלון שעטיתי על עצמי בזמן השירות הצבאי.
השירות הזה - הוא שירות תועלתי לכל דבר - בשבילי ובשבילם, אבל בעיקר בשבילי.
יש הטוענים כי עבודה מועדפת בבית מלון זה סתם בזבוז של זמן. אבל אני ידעתי במהלך כל השנה הזו, מהחודשים האחרונים שלי בצבא - שאני יותר מרוצה לעשות את זה.
היו לי את הסיבות שלי מבחינה פינאנסית, אבל מבחינה חברתית - זה היה הכל: להתערבב, להתחדש, להכיר, להתנסות, לשבור שגרה בנאלית כל כך של בית בין ארבע קירות. שגרה קרה ומדכאת.
כשראיתי אותו לראשונה במדים המחוייטים והמהודרים של שירות החדרים, ידעתי שזה זה. שיש לי הרגשה שזה יהיה זה הפעם. הוא לא נראה כמו אחד שמשחק משחקים, או פרצוף ג'וקר שרק מחפש לחורר בחורות מכל עבר. היה בו משהו רגוע ומעודן, שלוות נפש שכזו. עיניים תכולות ושמיימיות שהוסתרו חלקית מבעד לזוג עדשות זכוכית דקיקות וממורקות. השיער הקצר והמתולתל היה מסורק אחורנית ועמד בצורה מושלמת, חדה כמעט. הפנים העדינות והקומה המרשימה, במעטפת העניבה הכחולה והווסט הכהה והמפוספס עשו את שלהם, והעניקו לו תדמית של איש מצליח, חכם, רב מעלות וייצוגי במידה שלא תתואר.
הוא הקסים אותי, ולא הייתי בספק, שכנראה זה מה שאני מחפשת.
במהלך החודש הזה רק גיבשתי דעה לגביו. חקרתי חברות, התחלתי לרחרח, ורק לפני שבוע, שאלתי את החברה הכי קרובה שלי שם, שבמקרה גם היתה מקורבת אליו. היא נתנה לי את ה'אוקיי': "הוא חמוד נורא, הוא גם מאוד חכם ומצחיק. ילד טוב ממש. האמת היא שניסיתי לשאול אותו לגבייך", אבל בדיוק אז - היא אומרת - הוא עלה עם העגלה לסרביס באחד החדרים וכנראה העניין פרח מראשם. אבל היא המשיכה לחזק אותי ולתמוך בי, אמרה שזה שמור אצלה ושהיא תעזור לי עם זה.
החלטתי שאני מציבה לעצמי מטרה בשלושה שלבים:
1. להתיידד איתו. פשוט מאוד, אך עם זאת, מאתגר. מה יהיה אם הוא ישים לב שאני מנסה להתיידד איתו יותר מדי..כמעט בכוח. זה לא ייראה חשוד מדי?
2. למצוא חן בעיניו - והשלב הזה צריך לקרות רק אחרי שאנחנו אמורים להכיר קצת יותר
3. הגראנד פינאלה - להציע - אם הוא לא יציע קודם.
במהלך השבוע הזה נתמלאתי צפיות, רק חיכיתי לעבודה, לראות את זיו פניו. כשחזרתי הביתה הייתי מדוכדכת ומשועממת. פתאום כל הדברים שאהבתי לעשות נראו כל כך טפלים וחסרי משמעות. חשבתי עליו כל היום, ובלילות אפילו הייתי חולמת אותו.
ראיתי אותו רק פעם אחת השבוע, ולדעתי זה כבר היה קצת אבוד. החברה שלי אמרה לי שהוא יגיע למשמרת ביום שבת. וממש כמו ילדה קטנה שמחפשת את הפתרון לבעיה - חשבתי שאולי, ברוב תומי, אולי אבא ייתן לי לעבוד בשבת. אולי לשכנע אותו, למרות שאני יודעת שזה ייצור כל כך הרבה מריבות.
אבל כל השגעון הזה, הבנתי, כל כולו הוא בגללו. זה הדהים אותי כל כך פתאום, איך בין רגע אני נתמלאת בהתרגשות. איך תוך שניות אני נדלקת, ניצתת בי הלהבה הבלתי מוסברת של הצורך לעשות ולהתחדש, ולהרשים ולהראות, ולהרהיב עוז כמו שלא הרהבתי מעולם.
אני לא באמת נהנת מהעבודה - אני נהנת לראות אותו ולדבר איתו. אני לא באמת רוצה לעבוד בשבת כדי להיות עם כל החברים שעושים שם שבת - אני רוצה את זה בגללו. אני לא באמת מתגנדרת לעבודה כי תמיד התגנדרתי ככה לצבא או לבית הספר - אני עושה את זה בשבילו (למרות שאיפשהו גם בשביל עצמי). אני לא נשארת שם כי אני ממש אוהבת את זה - זה הכל רק באשמתו.
איפשהו...זה הרגיש לי מאוד פאתטי, מה שאני מוכנה לעשות בשביל להיות עם בחור שיש לי רגשות מסויימים כלפיו, גם אם מידתן היא מועטה ומסתמכת רק על קשר עין לעתים, גם אם היא שטחית מעט וגם אם לא, וגם אם אני מכירה אותו רק זמן קצר.
התחלתי להבין שאם אני לא אפעל מהר הוא עלול לחמוק מבין אצבעותי. הוא נמצא שם כבר כמעט חמישה חודשים, בעוד שאני רק חודש וקצת. עוד מעט הוא יסיים את המועדפת ואני אמשיך להירקב שם, בודדה.
אבל נראה כאילו לאלוהים יש תוכניות משלו.
היום בבוקר התעוררתי בבהלה מהשעון בפלאפון. כשהתחבטתי לרגע אם לגנוב עוד חצי שעת שינה לפני ההתארגנות, גיליתי שהיא שלחה לי SMS:
"הוא פוטר. רן העיף אותו"
התבוננתי בצג הזעיר במשך כמה דקות, וכשמסמסתי בחזרה את ההודעה האצבעות רעדו. "אין מה לעשות, קורה" היא אמרה כשהתקשרתי ודיברנו למשך כמה שניות. היא היתה צריכה לענות לטלפון כי עכשיו היא מחליפה אותו במשמרת.
ירדתי למטבח והתחלתי לחתוך ירקות לסלט, בעוד החור העמוק מהצלקת החדשה שאני עונדת על עצמי נפער יותר ויותר, שורף.
זה כאילו מישהו מלמעלה מנסה אותי. כאילו בכל פעם שאני אתוודה שאני דלוקה על מישהו, ההזדמנות הזו תחמוק ממני.
משחק משחקים...
לא מספיק כוסית בשבילו...
לא נותנת...
עדיין חושב על החיוך של האקסית...
לא הטיפוס...
...מפוטר מהעבודה....
למה אני מניחה לעצמי לשקוע ככה? האם נגזר עליי להישאר בתולה זקנה ובלויה עד סוף הדרך? האם מישהו שם למעלה צוחק ומלגלג עליי כי הוא נהנה להשתעשע בלב שלי? האם לעולם לא אתאהב באמת?
אני לא יכולה להמשיך במצב הזה...
אני לא רוצה לוותר עליו. לא לפני שאני אגיד לו מה אני מרגישה וחושבת עליו...לא לפני שאני אציע לו...לא לפני שהוא יגיד לי לא.
עכשיו כל מה שנשאר זה לאסוף את השברים, ולנסות למצוא דרך להגיע אליו, בתקווה שהוא לא ינפץ אותי מחדש.
סאיונארה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mati-chan