זה הולך להיות פוסט פסימי מאוד, אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי כאן. אבל אני מרגישה חייבת כדי להנציח את מכלול המחשבות והדברים שהצטברו בתוכי בשתי היממות האחרונות.
ובכן, שנה וכמעט חמישה חודשים אחרי שאמא שלי נפטרה, בבוקר של יום חמישי האחרון הלך לעולמו אדם יקר נוסף מחיי המשפחה שלי - הדוד שלי הילל ז"ל.
הוא היה האח הבכור לשישה אחים במשפחתו של אבי, כשאבי הוא הצעיר מביניהם.
ששה אחים + שמונה ילדים + אישה אחת לתפארת = 15. כן, חמישה עשר אנשים שיושבים עכשיו שבעה ומתאבלים על מות יקיריהם.
כל כך קשה לי לעכל את זה פתאום. זה ממש בלתי נתפס. אני לא מאמינה שהדוד שלי, שהפעם האחרונה שראיתי אותו היתה במימונה האחרונה, ממש לפני ארבעה חודשים, איננו איתנו עוד.
האמת היא שדי ראינו את זה מגיע. הוא היה כל כך חולה, יותר מ-12 שנים שהוא נאבק במחלות כאלו ואחרות, ביניהן התקפי לב, בעיות בכליות ואף סוכרת. אינני יודעת אם המחלה הידועה תקפה גם אותו, כשם שהיא תוקפת כמעט כל אחד בזמן האחרון, לא עלינו.
ובכל זאת, הוא נאבק בכל רגע אפשרי בחייו. הדוד הילל אהב לחיות. הוא אהב את הדת והמסורת, את השבתות והחגים עם המשפחה שלו. לילדים שלו היו המון נכדים, והוא זכה אפילו לראות נינים. אני זוכרת את המבע הנרגש על פניו המבריקות, שהאירו בכל פעם שראה את בני משפחתו, ואת הילדים. ללא ספק היה זה אחד הדברים שהשרו המון נחת עליו. למרות כל המחלות והייסורים, הוא אהב נורא את המשפחה, ולדעתי זה אולי אחד הדברים ששימחו אותו מאוד וגרמו לו לרצות להמשיך לחיות.
אבל בחצי שנה האחרונה הגוף כבר היה עייף, והמערכות החלו לקרוס. הילל היה מתאשפז לעתים קרובות, ובשלושת חודשיו האחרונים אף היה כבול למכונות ולדיאליזה.
לפני שבועיים, כשאחת הבנות, אבלין, שאף היא התאלמנה מבעלה לפני עשור ויותר, התקשרה לאבא שלי ובישרה לו על מצבו הקשה של אחיו הגדול, ראיתי את היגון חוזר לעיניו. כאילו החזירו אותו אחורנית בזמן לתקופה של לפני שנה וחצי, עם אמא שלי, והביקורים החוזרים ונשנים בבתי החולים.
"אני לא בנוי לזה, אני כבר לא יכול להתמודד עם הדברים האלה" הוא נשבר בפניי באחת השיחות שהיתה לנו, אחרי שצלצלו אליו לשאול מתי הוא בא לבקר את החולה.
כל כך עצוב לי על אבא שלי, שלא הספיק לנשום כמעט, אחרי שנה שלמה של אבל, ואז שלושה חודשים של ספק-נחת, ספק-דאגות בלתי פוסקות בקשר לאחיו, ואז שוב המוות שממתין מאחורי כל פינה חשוכה.
ביום חמישי הוא התקשר אליי בבוקר ובישר לי את הבשורה המרה. יצאתי מוקדם מהעבודה ונסענו לרחובות. כשעמדנו בפתח הבניין, כבר שמעתי את הזעקות והבכי של בנות הדוד שלי, דואבות. הבית בקומה הראשונה ברח' חס"ם 11, שדלתו היתה פתוחה לרווחה לכל עובר אורח, והקולות שבקעו ממנו בד"כ היו צלילי התזמורת האנדלוסית או קריאותיה השמחות של הדודה ויויאן, היה כעת עגום ומלא שכול. בנות הדוד שלי ישבו על הרצפה והתייפחו, צעקו את שמו של המנוח ומיררו בבכי תמרורים. התיישבתי מייד בחדר הסמוך והשפלתי מבט. לא רציתי את כל זה עכשיו. ממש לא עכשיו. לא יכולתי לשאת את הזעקות האלה ואת המצב הזה. שנה וקצת אחרי הכאב, שוב פעם עוד כאב. מה יהיה הלאה?
הלוויה היתה הקשה מכולן. עמדנו לחוד, נשים וגברים זה מול זה. גבר ואישה שעברו בכל צד עם סכין חתכו קרע בחולצות המתאבלים.
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת"
המשפט הזה החזיר אותי מייד למה שהיה בשנה שעברה, והמבט המיוסר של אבא שלי העביר בי צמרמורות ממושכות.
הגיעו רבנים שנשאו דרשות ודברים במשך חצי שעה. הייתי בטוחה שאני הולכת להתעלף מחום באולם המחניק והקטן. הבנות שלו המשיכו לבכות חרישית, ואחת כבר היתה מעולפת. כאשר יצאנו ללוות אותו לדרכו האחרונה, האחות הבכורה, מירל, צווחה בקול וכמעט התנפלה עליו. הרגשתי מאוד מנוכרת ורציתי לברוח משם. זה לא התאים לי. אני יודעת שכל אחד זכאי וצריך להביע את כאבו בכל דרך שבה יבחר, אבל אני פשוט נקרעתי מבפנים ורציתי להתרחק.
כן, בכיתי ובכיתי הרבה בלוויה של אמא שלי, אבל איפשהו ידעתי לנצור הכל. עד היום, אני נוצרת הרבה מהכאב ולא מרשה לעצמי לבכות כמו פעם. לפעמים, אני אומרת לעצמי שצריך לדעת להדחיק ולהמשיך הלאה. כי אני חייבת להיות חזקה.
לאחר שטמנו אותו, ראיתי את אבא שלי נעמד בצד ליד דוד שלי, עמרם, והרגשתי צורך ממש להיתלות עליו ולחבק אותו חזק. כל כך עצוב לי עליו.
"את לא יודעת כמה הוא אהב את אמא שלך" אמר לי דוד שלי נסים, שאישתו, הדודה רותי, היתה חברה מאוד קרובה לאמא שלי.
אני חושבת, שאולי לפחות עכשיו, אמא שלי תשמח בחברתו של דוד שלי שם למעלה. יהיה לה פחות משעמם.
בהמשך הערב ישבתי עם בן הדוד שלי ארז וארוסתו שרית. הם עומדים להינשא ב-25 לספטמבר. כולנו קיווינו שזה לא יקרה, אבל עכשיו כנראה לא נוכל לבטל את השמחה וחלק גדול לא יבואו לחתונה.
אני ממשיכה להגיד לעצמי כמה זה אירוני. כיצד תמיד אצל היהודים, השמחה מלווה בעצב, והעצב נושק לשמחה. בדיוק כמו בימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל, שנחתמים בחגיגות יום העצמאות. בדיוק כשאדם אחד הולך לעולמו ובאותו היום, אולי אפילו אותן שעות ודקות, מגיח לעולם תינוק חדש, שמתחיל במסע חיים חדש משל עצמו.
מחר אני נוסעת לאילת עם חברות שלי מהצבא. כל כך חיכיתי לחופשה הזאת, לקצת הפוגה מהעבודה ומהמשפחה. ודווקא עכשיו, מרפי חייב להפיל עליי הכל.
איזה נופש, הא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mati-chan