Saccharine

You've got a smile that it seems to me
Reminds me of childhood memories
Where everything
Was as fresh as the bright blue sky
Now and then when I see your face 
You take me away to that special place
And if I'd stare too long
I'd probably break down and cry


Sweet child o' mine
Sweet love of mine 


You've got eyes of the bluest skies
As if they thought of rain
I hate to look into those eyes
And see an ounce of pain 
Your hair reminds me of a warm safe place
Where as a child I'd hide
And pray for the thunder
And the rain
To quietly pass me by


Sweet child o' mine
Sweet love of mine


Where do we go
Where do we go now
Where do we go
Sweet child o' mine

 

השיר הזה של "רובים ושושנים", מזכיר לי אותך.

אני חושבת שאתה הדבר הכי טוב שקרה לי בעבודה ואני כל כך שמחה שפגשתי אותך.

אני מאמינה שהפגישה ביננו לא היתה סתם מקרית. זו היתה תערובת של תעוזה, רצון הדדי ולא מעט מזל.

 

ילד יפה, רק אל תפסיק לחייך, ושידייך ימשיכו לפרוט על מיתרי הנפש והגיטרה לעד.

 

הלוואי ונמשיך בדרך הזו, כי אני לא מוכנה להפסיד כל רגע בלעדיך או להפסיק את ההנאה הצרופה הזו איתך.

 

הלוואי ואוכל לאהוב אותך.

הלוואי ותהיה שלי.

הלוואי שזה יצליח.

 

 

 

מאתי, שרוצה להתאהב באמת

זה מתחיל בקטן...

בהתחלה זה כמעט ולא מורגש. אתם מחליפים מבטים חטופים. הוא מוצא חן בעינייך וכנראה שגם את בעיניו.

ההערות המתחכמות שלו, הכריזמה שנוטפת ממנו ללא הרף והחיוך הכובש והמשכר חושים שנישא על פניו כמו דגל ניצחון מצליח לגרום לך לרעידות ברגליים. כנראה שמצאת לך קראש חדש.

את מחליטה לנצל זאת לטובתך ולעשות עם זה משהו. את כבר לא ילדה קטנה ואת יודעת שאין לך מה להפסיד.

בבוקר את עולה על אותם מדים כחולים עגומים, עושה את אותה העבודה הסיזיפית שנמאס לך כבר לעשות, אבל בכל זאת יודעת שכל עוד את נמצאת בזה אין לך ברירה אחרת. העבודה עוברת לאט ואת מוצאת עצמך טובעת בים של אשליות ופנטזיות על שניכם.

"ההזמנה לאירוע"

הוא מראה התעניינות, את מתחילה להתרגש. יש כבר ניצוץ ביניכם וניצנים של תקווה חדשה נראים באופק.

ואז, את מעיזה, והוא מעז גם. הכל מתעורר פתאום ואת מתחילה לפתח ציפיות. זה לא נשלט, את כבר אבודה בתוכו, הוא שבה אותך ואת תהיי מוכנה להתמסר למענו.

"הנשף"

כך אפשר לכנות את הפגישה הראשונה הרשמית ביניכם, יהיה הדובדבן שבקצפת. כאילו היה זה מעשה של הפייה הטובה, את מתנערת מכל הדאגות שלך וזורקת הכל בצד. את המדים המזוהמים את מחליפה במיטב מלבושייך המהודרים. את נראית זוהרת ונוצצת מתמיד, והאושר ניכר בפנייך כמו שלא ניכר בהם מאז ימים רבים.

הנשף מתחיל ואת כבר מרגישה כיצד הכל סביבך קורן, ואת נמצאת במצב של אופוריה שמיימית.

 "הריקוד" של שניכם,

כל מילה שבוקעת משפתיו מרטיטה את אזנייך וגורמת לליבך להחסיר פעימה. הטון הכובש והמלהיב ללא ספק הופך אותו להיות ראוי לתואר הprince charming שלך. הוא היה שונה בתכלית מכל גבר אפשרי שאי פעם פגשת בחייך. את רוצה אותו יותר מכל ונראה כאילו דבר לא ימנע מבעדך להשיג אותו.

הוא מחייך אלייך בחינניות ומעביר את ידיו בשיערות ראשך. את יודעת היטב מה הולך לקרות, והנשיקה שלה ציפית וייחלת כל כך מתרחשת סוף סוף, ולתוכה את מנקזת את כל מלאי הרגשות הטעונים שהצטברו בתוכך בתקופה האחרונה.

את מרגישה בעננים, את מלכת העולם והוא אביר החלומות שלך.

אך כמו כל דבר טוב, גם סופה של התאהבות זו הוא מר-מתוק.

"בלעדיות - זה לא משהו שאוכל להבטיח לך"

"השעון מצלצל על חצות"

ובאותה השניה שבה המלים עוברות דרך אזנייך ורצות על מרקע העין שלך דרך מבטו המתנצל והספק כנה - ספק בדוי, הכישוף של אותה פייה טובה מתחיל להתפוגג.

ובדומה אליו, גם חיוכך והאור, והלהבה והתאווה שהיו בתוכך, כאילו נשאבים למין ריק נוראי, חור שחור, בור בלי תחתית שאת נופלת אליו, בבת אחת.

את פוצחת בנסיגה. מלבושייך הזוהרים כבר אינם זוהרים כפי שהיו, שיערך מאבד מהחן שבו, הכרכרה הופכת בחזרה לדלעת והסוסים לעכברים.

ולמחרת בבוקר, את שוב עוטה את אותם מדים מצחינים ומדכאים. כל מה שנשאר מהערב הזוהר הוא חלל ריק.

הדבר היחיד שממלא אותך היא האכזבה, ואותם זכרונות נוקבים ודוקרים מליל אמש שממשיכים לפקוד אותך ולרדוף אותך ללא הרף. את יודעת כי הם לא ירפו ממך בזמן הקרוב וכי אין מנוס מהם, ובמקום אותה תחושת אופוריה מטורפת שהיתה לך רק עד לפני כמה שעות, נותר כעת רק ייאוש.

והנה נותרת לך שוב לבדך, סינדרלה האומללה, שנגזר עליה לנצח לעבוד בפרך, לקרצף רצפות וכלים. את אבודה, בודדה ומנוכרת. 

ידוע לך, וזכרי זאת היטב, כי האהבה היא מדהימה ומסוכנת כאחד. אך כנראה שעדיין לא הגיע הזמן המתאים לכך.

אולם, את ממשיכה לומר לעצמך באותו קול פנימי וחלול שנותר בך לאחר ההתרסקות הטרייה הזו, כמה זמן עוד נשאר לי? כיצד? איך?

מתי?

כנראה שרק אלוהים יוכל להעניק את התשובה הזו.

ובסופו של יום, לא נותר עוד דבר להוסיף, מלבד לקוות, שהפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר, והנסיך הבא - אולי הוא יהיה האחד שלו את זקוקה באמת.

מחכה לנס מהפייה הטובה

-מאתי-

זה שוב קרה לי, הרגש הזה שמבעבע מבפנים. כחלק מכל התחלה חדשה, צעד חדש בחיים שלי, שבמבט מהצד ניתן לראות עליהם את כל הצלקות העמוקות והשטחיות של חוויות העבר, גם זה הגיע.

אני מרגישה כאילו מטלטלים אותי בכוח, אנה ואנה. כאילו מישהו מלמעלה משחק בחיים שלי, משחק איתי משחקים, זורק עליי אתגרים כדי להתבונן ולחזות בשעשוע כיצד אני מתמודדת איתם, מגיעה לפתרון חלקי או לא פותרת בכלל.

פגשתי אותו לראשונה אחרי שעליתי על מדים - לא אותם מדי זית מדכאים ובעלי צחנת ריח הבקו"ם, לא אותם מדי קלון שעטיתי על עצמי בזמן השירות הצבאי.

השירות הזה - הוא שירות תועלתי לכל דבר - בשבילי ובשבילם, אבל בעיקר בשבילי.

יש הטוענים כי עבודה מועדפת בבית מלון זה סתם בזבוז של זמן. אבל אני ידעתי במהלך כל השנה הזו, מהחודשים האחרונים שלי בצבא - שאני יותר מרוצה לעשות את זה.

היו לי את הסיבות שלי מבחינה פינאנסית, אבל מבחינה חברתית - זה היה הכל: להתערבב, להתחדש, להכיר, להתנסות, לשבור שגרה בנאלית כל כך של בית בין ארבע קירות. שגרה קרה ומדכאת.

כשראיתי אותו לראשונה במדים המחוייטים והמהודרים של שירות החדרים, ידעתי שזה זה. שיש לי הרגשה שזה יהיה זה הפעם. הוא לא נראה כמו אחד שמשחק משחקים, או פרצוף ג'וקר שרק מחפש לחורר בחורות מכל עבר. היה בו משהו רגוע ומעודן, שלוות נפש שכזו. עיניים תכולות ושמיימיות שהוסתרו חלקית מבעד לזוג עדשות זכוכית דקיקות וממורקות. השיער הקצר והמתולתל היה מסורק אחורנית ועמד בצורה מושלמת, חדה כמעט. הפנים העדינות והקומה המרשימה, במעטפת העניבה הכחולה והווסט הכהה והמפוספס עשו את שלהם, והעניקו לו תדמית של איש מצליח, חכם, רב מעלות וייצוגי במידה שלא תתואר.

הוא הקסים אותי, ולא הייתי בספק, שכנראה זה מה שאני מחפשת.

במהלך החודש הזה רק גיבשתי דעה לגביו. חקרתי חברות, התחלתי לרחרח, ורק לפני שבוע, שאלתי את החברה הכי קרובה שלי שם, שבמקרה גם היתה מקורבת אליו. היא נתנה לי את ה'אוקיי': "הוא חמוד נורא, הוא גם מאוד חכם ומצחיק. ילד טוב ממש. האמת היא שניסיתי לשאול אותו לגבייך", אבל בדיוק אז - היא אומרת - הוא עלה עם העגלה לסרביס באחד החדרים וכנראה העניין פרח מראשם. אבל היא המשיכה לחזק אותי ולתמוך בי, אמרה שזה שמור אצלה ושהיא תעזור לי עם זה.

החלטתי שאני מציבה לעצמי מטרה בשלושה שלבים:

1. להתיידד איתו. פשוט מאוד, אך עם זאת, מאתגר. מה יהיה אם הוא ישים לב שאני מנסה להתיידד איתו יותר מדי..כמעט בכוח. זה לא ייראה חשוד מדי?

2. למצוא חן בעיניו - והשלב הזה צריך לקרות רק אחרי שאנחנו אמורים להכיר קצת יותר

3. הגראנד פינאלה - להציע - אם הוא לא יציע קודם.

במהלך השבוע הזה נתמלאתי צפיות, רק חיכיתי לעבודה, לראות את זיו פניו. כשחזרתי הביתה הייתי מדוכדכת ומשועממת. פתאום כל הדברים שאהבתי לעשות נראו כל כך טפלים וחסרי משמעות. חשבתי עליו כל היום, ובלילות אפילו הייתי חולמת אותו.

ראיתי אותו רק פעם אחת השבוע, ולדעתי זה כבר היה קצת אבוד. החברה שלי אמרה לי שהוא יגיע למשמרת ביום שבת. וממש כמו ילדה קטנה שמחפשת את הפתרון לבעיה - חשבתי שאולי, ברוב תומי, אולי אבא ייתן לי לעבוד בשבת. אולי לשכנע אותו, למרות שאני יודעת שזה ייצור כל כך הרבה מריבות.

אבל כל השגעון הזה, הבנתי, כל כולו הוא בגללו. זה הדהים אותי כל כך פתאום, איך בין רגע אני נתמלאת בהתרגשות. איך תוך שניות אני נדלקת, ניצתת בי הלהבה הבלתי מוסברת של הצורך לעשות ולהתחדש, ולהרשים ולהראות, ולהרהיב עוז כמו שלא הרהבתי מעולם.

אני לא באמת נהנת מהעבודה - אני נהנת לראות אותו ולדבר איתו. אני לא באמת רוצה לעבוד בשבת כדי להיות עם כל החברים שעושים שם שבת - אני רוצה את זה בגללו. אני לא באמת מתגנדרת לעבודה כי תמיד התגנדרתי ככה לצבא או לבית הספר - אני עושה את זה בשבילו (למרות שאיפשהו גם בשביל עצמי). אני לא נשארת שם כי אני ממש אוהבת את זה - זה הכל רק באשמתו.

איפשהו...זה הרגיש לי מאוד פאתטי, מה שאני מוכנה לעשות בשביל להיות עם בחור שיש לי רגשות מסויימים כלפיו, גם אם מידתן היא מועטה ומסתמכת רק על קשר עין לעתים, גם אם היא שטחית מעט וגם אם לא, וגם אם אני מכירה אותו רק זמן קצר.

התחלתי להבין שאם אני לא אפעל מהר הוא עלול לחמוק מבין אצבעותי. הוא נמצא שם כבר כמעט חמישה חודשים, בעוד שאני רק חודש וקצת. עוד מעט הוא יסיים את המועדפת ואני אמשיך להירקב שם, בודדה.

אבל נראה כאילו לאלוהים יש תוכניות משלו.

היום בבוקר התעוררתי בבהלה מהשעון בפלאפון. כשהתחבטתי לרגע אם לגנוב עוד חצי שעת שינה לפני ההתארגנות, גיליתי שהיא שלחה לי SMS:

"הוא פוטר. רן העיף אותו"

התבוננתי בצג הזעיר במשך כמה דקות, וכשמסמסתי בחזרה את ההודעה האצבעות רעדו. "אין מה לעשות, קורה" היא אמרה כשהתקשרתי ודיברנו למשך כמה שניות. היא היתה צריכה לענות לטלפון כי עכשיו היא מחליפה אותו במשמרת.

ירדתי למטבח והתחלתי לחתוך ירקות לסלט, בעוד החור העמוק מהצלקת החדשה שאני עונדת על עצמי נפער יותר ויותר, שורף.

זה כאילו מישהו מלמעלה מנסה אותי. כאילו בכל פעם שאני אתוודה שאני דלוקה על מישהו, ההזדמנות הזו תחמוק ממני.

משחק משחקים...

לא מספיק כוסית בשבילו...

לא נותנת...

עדיין חושב על החיוך של האקסית...

לא הטיפוס...

...מפוטר מהעבודה....

למה אני מניחה לעצמי לשקוע ככה? האם נגזר עליי להישאר בתולה זקנה ובלויה עד סוף הדרך? האם מישהו שם למעלה צוחק ומלגלג עליי כי הוא נהנה להשתעשע בלב שלי? האם לעולם לא אתאהב באמת? 

אני לא יכולה להמשיך במצב הזה...

אני לא רוצה לוותר עליו. לא לפני שאני אגיד לו מה אני מרגישה וחושבת עליו...לא לפני שאני אציע לו...לא לפני שהוא יגיד לי לא.

עכשיו כל מה שנשאר זה לאסוף את השברים, ולנסות למצוא דרך להגיע אליו, בתקווה שהוא לא ינפץ אותי מחדש.

סאיונארה.