זה מתחיל בקטן...
בהתחלה זה כמעט ולא מורגש. אתם מחליפים מבטים חטופים. הוא מוצא חן בעינייך וכנראה שגם את בעיניו.
ההערות המתחכמות שלו, הכריזמה שנוטפת ממנו ללא הרף והחיוך הכובש והמשכר חושים שנישא על פניו כמו דגל ניצחון מצליח לגרום לך לרעידות ברגליים. כנראה שמצאת לך קראש חדש.
את מחליטה לנצל זאת לטובתך ולעשות עם זה משהו. את כבר לא ילדה קטנה ואת יודעת שאין לך מה להפסיד.
בבוקר את עולה על אותם מדים כחולים עגומים, עושה את אותה העבודה הסיזיפית שנמאס לך כבר לעשות, אבל בכל זאת יודעת שכל עוד את נמצאת בזה אין לך ברירה אחרת. העבודה עוברת לאט ואת מוצאת עצמך טובעת בים של אשליות ופנטזיות על שניכם.
"ההזמנה לאירוע"
הוא מראה התעניינות, את מתחילה להתרגש. יש כבר ניצוץ ביניכם וניצנים של תקווה חדשה נראים באופק.
ואז, את מעיזה, והוא מעז גם. הכל מתעורר פתאום ואת מתחילה לפתח ציפיות. זה לא נשלט, את כבר אבודה בתוכו, הוא שבה אותך ואת תהיי מוכנה להתמסר למענו.
"הנשף"
כך אפשר לכנות את הפגישה הראשונה הרשמית ביניכם, יהיה הדובדבן שבקצפת. כאילו היה זה מעשה של הפייה הטובה, את מתנערת מכל הדאגות שלך וזורקת הכל בצד. את המדים המזוהמים את מחליפה במיטב מלבושייך המהודרים. את נראית זוהרת ונוצצת מתמיד, והאושר ניכר בפנייך כמו שלא ניכר בהם מאז ימים רבים.
הנשף מתחיל ואת כבר מרגישה כיצד הכל סביבך קורן, ואת נמצאת במצב של אופוריה שמיימית.
"הריקוד" של שניכם,
כל מילה שבוקעת משפתיו מרטיטה את אזנייך וגורמת לליבך להחסיר פעימה. הטון הכובש והמלהיב ללא ספק הופך אותו להיות ראוי לתואר הprince charming שלך. הוא היה שונה בתכלית מכל גבר אפשרי שאי פעם פגשת בחייך. את רוצה אותו יותר מכל ונראה כאילו דבר לא ימנע מבעדך להשיג אותו.
הוא מחייך אלייך בחינניות ומעביר את ידיו בשיערות ראשך. את יודעת היטב מה הולך לקרות, והנשיקה שלה ציפית וייחלת כל כך מתרחשת סוף סוף, ולתוכה את מנקזת את כל מלאי הרגשות הטעונים שהצטברו בתוכך בתקופה האחרונה.
את מרגישה בעננים, את מלכת העולם והוא אביר החלומות שלך.
אך כמו כל דבר טוב, גם סופה של התאהבות זו הוא מר-מתוק.
"בלעדיות - זה לא משהו שאוכל להבטיח לך"
"השעון מצלצל על חצות"
ובאותה השניה שבה המלים עוברות דרך אזנייך ורצות על מרקע העין שלך דרך מבטו המתנצל והספק כנה - ספק בדוי, הכישוף של אותה פייה טובה מתחיל להתפוגג.
ובדומה אליו, גם חיוכך והאור, והלהבה והתאווה שהיו בתוכך, כאילו נשאבים למין ריק נוראי, חור שחור, בור בלי תחתית שאת נופלת אליו, בבת אחת.
את פוצחת בנסיגה. מלבושייך הזוהרים כבר אינם זוהרים כפי שהיו, שיערך מאבד מהחן שבו, הכרכרה הופכת בחזרה לדלעת והסוסים לעכברים.
ולמחרת בבוקר, את שוב עוטה את אותם מדים מצחינים ומדכאים. כל מה שנשאר מהערב הזוהר הוא חלל ריק.
הדבר היחיד שממלא אותך היא האכזבה, ואותם זכרונות נוקבים ודוקרים מליל אמש שממשיכים לפקוד אותך ולרדוף אותך ללא הרף. את יודעת כי הם לא ירפו ממך בזמן הקרוב וכי אין מנוס מהם, ובמקום אותה תחושת אופוריה מטורפת שהיתה לך רק עד לפני כמה שעות, נותר כעת רק ייאוש.
והנה נותרת לך שוב לבדך, סינדרלה האומללה, שנגזר עליה לנצח לעבוד בפרך, לקרצף רצפות וכלים. את אבודה, בודדה ומנוכרת.
ידוע לך, וזכרי זאת היטב, כי האהבה היא מדהימה ומסוכנת כאחד. אך כנראה שעדיין לא הגיע הזמן המתאים לכך.
אולם, את ממשיכה לומר לעצמך באותו קול פנימי וחלול שנותר בך לאחר ההתרסקות הטרייה הזו, כמה זמן עוד נשאר לי? כיצד? איך?
מתי?
כנראה שרק אלוהים יוכל להעניק את התשובה הזו.
ובסופו של יום, לא נותר עוד דבר להוסיף, מלבד לקוות, שהפעם הבאה תהיה מוצלחת יותר, והנסיך הבא - אולי הוא יהיה האחד שלו את זקוקה באמת.
מחכה לנס מהפייה הטובה
-מאתי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mati-chan