הרבה זמן לא כתבתי פה, אבל זה כנראה בגלל שלא ממש הרגשתי צורך.
החודשים האחרונים היו בשבילי ממש נסיעה ברכבת הרים. כל כך הרבה שינויים עשיתי בחודשים האלה שאין לכם מושג.
אני חושבת שאני סוף סוף מתחילה להתבגר ולצאת מהקליפה שלי בדיוק כמו שרציתי. שאני סוף כל סוף מצליחה לנפות מהחיים שלי את כל מה שאני לא צריכה, להפריד מהעיקר לטפל מה שנקרא.
אז למה אני כותבת כאן שוב? כנראה בגלל שממש רע לי ואני רוצה לפרוק.
טוב, בכל מקרה, אני כבר ממש לא יושבת על המחשב כמו פעם ולא בקשר עם אנשים מהאינטרנט. החיים שלי יותר אמיתיים ולא-וירטואליים מאי פעם עכשיו.
אני כבר לא עובדת בבית מלון שעבדתי בו ועברתי לעבוד בעבודה משרדית פחות או יותר. אני כנראה לא אתחיל ללמוד בשנה הבאה כמו שתכננתי כי עדיין אין לי ראש ללימודים. אני פשוט מרגישה צורך להתנתק מהכל, לעשות איזה טיול בחו"ל ואולי אפילו לעבור לגור מחוץ לבית למשך תקופה מסויימת.
כן, אין ספק שהתקופה הזאת לא קלה בשביל המשפחה שלי, ובעיקר בשביל אבא. הוא עדיין מאוד נסער מכך שאני ישנה אצל החבר שלי (טוב שהוא לא יודע מזה שאני כבר לא שומרת כשרות), עדיין נסער מההתנהגות הבזויה של אחותי (בחורה בלי מסגרת שעדיין חיה בבועת המנגה והאנימה שלה ומסרבת להתבגר), ועדיין מוטרד קשות מההתפתחות של אחי, שבסך הכל רוצה לקבל קצת חופש מהמסגרות הלא-רצויות שהוא רוצה להנחיל לו. אבל אני חייבת לציין שכל הבלאגן הזה וההיסטריה הזאת הם גם תוצר לוואי של ההתנהגות שלו. אם הוא לא היה כזה נחוש להפוך את המשפחה למעיין הכוח הנפשי שלו הוא לא היה מגיע לתסכול כזה. כל מה שיש לו בחיים עכשיו זה המשפחה והדת. כל הזמן הדת. נמאס לי מהדת הזאת. הוא חושב שזה מעניין את כולם, להיות מחוברים לדת. הדת הזאת הרסה אותו והוא נהייה כ"כ פנאטי שאי אפשר לומר לו דבר וחצי דבר על זה שלא ירגיז אותו. אז מה נשאר לי כבר? להישאר בימי השבת האלה בבית ולהעסיק את אח שלי כי אין לו חברים (בגלל השבת ובגלל שאבא שלי מתייחס אליו כאל ילד בן 6, אז כל מה שהוא עושה זה להיות דבוק למחשב) וכי הוא לא יכול לגעת במוצרי חשמל כי גם הוא שומר שבת? להישאר עם הטימטום והילדותיות של אחותי שלא מסוגלת להפנים ושכל הזמן רוצה שיחליטו בשבילה איך לחיות את החיים? להישאר תקועה בין ארבע קירות בלי יכולת לממש את עצמי כמו שרק רציתי?
ממש נמאס לי כבר מהכל. אני חושבת שאחותי צריכה ללכת לבסיס סגור כדי שייכנס לה קצת שכל לראש. הצבא יעשה לה רק טוב. אני לא מבינה למה היא בחרה להמשיך ללמוד י"ג-י"ד אם היא לא היתה בטוחה בזה. היה יכול להיות לה תפקיד כ"כ מעניין בצבא (מש"קית הוראה נדמה לי) וזה היה יכול ממש להעשיר אותה. אני לא מבינה מה יצא לה מזה כי בסוף היא גם נשרה מהלימודים ועכשיו היא ממש מתנהגת כמו פוסטמה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה.
ביום ההולדת האחרון שלי לפני שבוע למשל זה הגיע לשיא:
בגלל ריב טיפשי שהיה לה עם אבא שלי היא החליטה שהיא מבלה את הסופ"ש בפ"ת אצל חברה שלה מקהילת האנימה. היא לא הרימה אפילו טלפון אחד לשאול מה נשמע והיא שלחה לי SMS של מזל טוב, כאילו אני איזה מכרה רחוקה שלה.
זה היה יומולדת ממש גרוע ואין לי כוח להיכנס לזה עכשיו, אבל בואו נגיד שלא מספיק שאני מדוכאת בתקופה שלפני היומולדת, ביומולדת עצמו ואחריו, השנה זה הוכיח לי יותר כמה וכמה אני הופכת להיות כמו רוח בשביל אנשים. אבל יותר מכל, זה הראה לי כמה אנשים יכולים להיות צבועים ובלתי נסבלים.
בסופו של דבר נראה לי שאני אשאר לבדי עם האמת שלי. אני לא מרחמת על עצמי, אני יודעת מה אני שווה ומה יש לי להציע. מי שלא רוצה את החברות שלי ואת הקרבה שלי לא חייב להיות שם בשבילי. עד עכשיו הסתדרתי די טוב ואני חושבת שאני אוכל להסתדר ככה גם בהמשך. זה פשוט מאוד צורם לי שאני נותנת מעצמי כל כך הרבה לפעמים ולא מקבלת כלום בחזרה. אני לא חומרנית משהו אבל אפילו אבא שלי לא הביא לי מתנה ליומולדת.
בקיצור ולעניין - פשוט נמאס לי מהיחס הזה. אני מעדיפה שאנשים יהיו איתי אמיתיים, ישירים וכנים מאשר צבועים ושקרנים. זה כל כך כואב ומרגיז לשמוע ממקור שלישי מה חושבים עליך. וזה עוד יותר מפריע לי שמי שיש לו בעיה איתי לא טורח לדבר על זה. למה לשמור ולהדחיק את זה בפנים עד שנמאס לך ואז להתפוצץ עליי? זה לא טוב לך ולא לאף אחד אחר. אבל בטח שלא לך. אחת הגדולות של בנאדם זה לדעת להודות בטעויות שלו, לדעת לקבל ביקורת ולהתמודד עם הבעיות שלו. אני לא מבינה, אם אני יכולה לעשות את זה והרבה אנשים שהיו קרובים אליי פעם לא מסוגלים לעשות את זה, אז זה הופך אותי פתאום לסוג של קדושה מעונה? לסוג של מתנשאת? אני כבר לא יודעת מה לחשוב. אני רק רוצה שיהיה טוב לי ולמי שקרוב אליי. לקבל בומבה לפרצוף ממי שהיו פעם חברים טובים שלי משכבר הימים זה לא נעים בכלל. אבל זה עוד יותר לא נעים שגם אחרי שאני מנסה לומר להם מה אני חושבת, ללבן את הדברים ולעשות שלום בית זה לא הולך, כי הם כל כך מצונפים וסגורים בעמדה שלהם, מכונסים במגדל השן שלהם, שפשוט לא אכפת להם. העיקר הם רוצים להיות צודקים. הם מעדיפים להישאר בעמדה של "הפגוע" ולא לנסות להבין. מעדיפים לאגור כל כך הרבה דברים שהם נגזרות של אי-הבנות, הרגשה לא נעימה שיושבת להם בבטן ודברים שרצו להגיד ואף פעם לא מצאו את הדרך לומר...ואז מה יוצא מזה? שאני צריכה לכבות שתי חברות שלי? האמת, שאם זה גורם להן להרגיש יותר טוב עם עצמן, אז זה בסדר מבחינתי. העיקר שאף אחד לא ייפגע. אם לא טוב להן איתי - עדיף שהן לא יהיו קרובות אליי.
אני די מאמינה שבשנה הבאה אני לא אגור כבר בבית. אני רוצה שאבא שלי יתחיל לפקוח את העיניים ולהתמודד עם הבעיות שלו. הבריחה שלו לדת מחרפנת אותי, וראיתי את זה כבר בתקופה שאמא שלי היתה חולה מאוד. הצלקות הנפשיות של אותה התקופה נפערות מחדש כשבעוד חודש וחצי ימלאו שנתיים למותה. היא כל כך חסרה לי שזה כבר אוכל אותי מבפנים. אני מדחיקה את הכאב ומנתבת אותו למקומות אחרים, מנסה לשמור על אופטימיות ושמחה ולאמץ את הגישה שלה לחיים. איפשהו אני עדיין כועסת עליה קצת. לא בגלל שהיא "נטשה" אותי ואת המשפחה, אלא בגלל שהיא לא דיברה.
כן - האי הידברות הזאת. זה מה שמציק לי יותר בזמן האחרון. נמאס לי כבר להתמודד עם החרא הזה, מכך שמסתירים ממני דברים ולא מדברים איתי.
אני רוצה להתנתק מהזכרונות האלה ולהשאיר אותם בבית שלי, בחדר, בין השמיכות והסדינים, בארון, במגירות ובמחשב הזה, ממש בדף הבלוג.
אני רוצה לעבור לגור במקום שבו אוכל לפתוח דף חדש ולהתנקות מהכל. לבנות את עצמי מחדש, לבנה-אחר-לבנה, להתחזק ולאגור כוחות. רק אז אני חושבת שאני אוכל להתחיל 4 שנים של לימודים אינטנסיביים, כשכולם ישכחו אותי לגמרי ולא יהיה לי על מה להרגיש רע בצורה מאוד ילדותית, על יום הולדת שאף אחד לא זוכר ועל בנאדם שאף אחד לא רוצה להיות בקרבתו. אני חושבת שיש לי הרבה מה לתת, ואולי פשוט...לא מצאתי את האנשים הנכונים שרצו לקבל ולהעריך את מה שאני יכולה להעניק להם.
מקווה שהשינוי הזה יגיע בקרוב.
רותם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mati-chan