Saccharine

אני עדיין מרגישה קצת מוזר שאני ממשיכה לרשום פה פוסטים מדי פעם, כי עד כמה שאני כבר לא חיית אינטרנט מסיבה כלשהי המקום הזה עדיין נחשב לרגב האדמה האינטרנטי-וירטואלי מבין יחידי הסגולה שעדיין משבים את תשומת לבי אליו. בכל זאת, זה בלוג שקיים מפאקינג 2005...4 שנים בדיוק אם אינני טועה.

ווטאבר. אני מתנצלת מראש אם יהיו אי אילו שהן התבטאויות בוטות ונרגנות מאוד בפוסט הזה, אני כותבת אותו בשמונה וחצי בבוקר נכון לכתיבת שורות אלו. עוד חצי שעה אני כבר מקווה להיות בדרך לבנק (תלוי איך תהיה ההתקדמות שלי עם הפוסט הזה) להוציא המחאות נוסעים ולעשות עוד כמה שחרורי כספים שאגרתי.

ואם תהיתם למה - כן, אני טסה =]

וכשחושבים על זה - אני בעצם מגשימה לעצמי חלום ילדות שכל כך חיכיתי לו במשך השנים האלה. אני לא אשכח איך בגיל 12 ההורים רצו להטיס אותי ואת אחותי (יחד עם אבא שלי, אמא היתה מוכנה לוותר וזה ממילא קרה אחרי שאחי הקטן נולד והיא היתה צריכה להיות איתו), אבל במקום לעשות משהו בצורה נורמלית הם ניסו כמה שיותר להתקמצן על עלויות הטיסה והטיול ובחרו ללכת לחברת טיולים שקר-כלשהו. ככול הידוע לי, הם פשוט רצו לחסוך בעלויות כמה שיותר ואם לומר את האמת - איפשהו אין לי כל כך זכות לשפוט אותם בכלל משום שאין לי מושג אם היו להם אי אילו שהם קשיים כלכליים באותה התקופה (לא שהם או אבא שלי שיתפו או משתף אותי עד עצם היום הזה, אבל אני סבורה שיש).

אז מה יצא מזה, אתם שואלים? מה שיצא זה שהלכנו באותו היום שהיה בערך שבוע או שבועיים לקראת הטיסה לטיול שהיה אמור להיות מיועד לפאריז-לונדון (בר\בת-מצווה קלאסי כזה) ובעוד אנחנו מתיישבים באולם הזה גילינו שכל חברי הקבוצה המאורגנת היו מבוגרים עד ישישים. מדריך הטיולים הקפיד מאוד להסתכל עליי ועל אחותי כשהוא אמר "בנסיעה באוטובוס בלונדון, הצעירים יצטרכו לפנות את מקומות הישיבה שלהם למבוגרים יותר". ומאז בערך ידענו שכלל לא כדאי לנסוע עם חברת שקר-כלשהו טיולים ופשוט ביטלנו את הנסיעה. אני לא יודעת עדיין אם זה בכל זאת היה משיקולים פיננסיים של ההורים שלי, אבל בואו נגיד שעם כל הכבוד לבית האבות שהיה אמור לנסוע איתנו - גם אנחנו שילמנו על כרטיס לאוטובוס מאורגן ומן הראוי מכך שנשב גם אנחנו.

בסופו של דבר כל הנסיון לארגן טיול בת מצווה בשבילי ובשביל אחותי (זה היה אמור להיות טיול מוקדם בשבילה כי היא קטנה ממני בשלוש וחצי שנים) עלה בתוהו ונגנז עד להודעה חדשה. בד בבד בערך שנה אחרי זה ההורים שלי, שניהם, נסעו ביחד לטיול נופש זוגי לטורקיה. לא שהיתה לי בעיה עם זה, בתור ילדה קטנה בת 13 כבר היתה לי את הפריווילגיה להביא חברות הביתה למסיבת פיג'מות או משהו. לא חשוב. מאז הם נסעו בערך פעמיים, בפעם הזאת ובפעם ההיא לפני שהתגייסתי. ובכל פעם ששאלתי אותם או את אבא שלי אחרי שאמא שלי הלכה - "תגיד, אתה לא חושב שיעלה לנו יותר זול פשוט לקחת איזה טיול משפחתי לטורקיה במקום שוב לשלם מלא כסף על אילת ביולי-אוגוסט?" והוא איפשהו הצליח להתחמק מהשאלה ואמר שלא.

nevermind. עכשיו, עשור שלם אחרי התקרית, אני נוסעת, ולא בדיוק למקום שהכי חשבתי עליו וחלמתי אותו בלילות. אני תמיד רציתי לנסוע לדרום אמריקה, איפשהו לצעוד בצעדיו של הבן דוד שלי, ניר, שתמיד איכשהו "עקבתי" אחריו בתת מודע. אז אני לא אהיה בדרום אמריקה הפעם אבל אני אהיה כמעט חודשיים בתאילנד :)

בדיוק בעוד חמישה ימים ליתר דיוק, אני אעלה על הטיסה לשם ואבלה שם כ-53 ימים. אני חושבת שלדעתי הטיול הזה הוא מה שאני צריכה כדי לסדר את הראש. עכשיו הכל כל כך מבולגן אצלי בבית, אפילו במובני הפיזיים.

בכל פעם שאני חוזרת מהצפון מביקור אצל החבר (וכל סופ"ש כזה הוא גם סוג של נופש מהמשפחה שלאחרונה נהפכו כל בני הבית לעלוקות מוצצות דם) אני מגלה, להפתעתי הרבה, ששום דבר כמעט לא נעשה במטרה להמשיך את הירושה שלי - שאם נרצה לתרגם את זה למונחים פשוטים יותר - אני פשוט מוצאת את עצמי קורעת את התחת בבית עם נקיונות וסדר ואפילו קצת קניות, מצליחה עוד איכשהו להשחיל פגישות עם חברות וחברים ואפילו טיפה שיעורי נהיגה בין לבין, עד שאני הולכת לעבוד במשמרת ערב כל יום. ומה הם עושים? נאדה. אני לא יכולה האמת לכעוס לגמרי על אחותי, יאמר לזכותה שהיא דווקא מקפלת קצת כביסות. אבל בואו נגיד שנכון לאתמול כשחזרתי מצאתי שתי מכונות כביסה שצריך לקפל שהיו בתוך החדר (פשוט ערימות של בגדים שכל אחד כבר יכול לדרוך עליהן וללכלך אותן שוב), בתור עליית הגג היו עוד איזה שתיים-שלוש שמחכות לקיפול ובמכונה עצמה היתה כביסה רטובה שהיה צריך לתלות, והשם יודע כמה זמן היא היתה שם. פלא שלא העלתה עובש =/

אבא שלי, מצידו, בקטע של "אני מפרנס יחיד, אני עובד, תעזבו אותי, אני תמיד ניקיתי וסידרתי אחריכם בזמן שהייתם ילדים אז עכשיו תורכם", אחותי היא פשוט סוג מסויים של פרזיטית שבמקום לעבוד היא יושבת ומגרבצת מול הטלויזיה והמחשב ואח שלי, וול, אח שלי זה סיפור אחר שאין לי כוח להיכנס אליו, אבל בואו נאמר שאם היו יושבים איתו ועובדים איתו הוא היה מספיק מרוכז ואחראי כדי לשטוף את החדר שלו - וההוכחה לכך היא שאני בעצמי הלכתי ולימדתי אותו איך שוטפים ריצפה.

בכל אופן, to make long story short, בעצם מה שקורה פה זה שאני מרגישה שכמה שאני לא אעשה בשביל הבית הזה בזמן שאני כן נמצאת בו, זה אף פעם לא יספיק כי אף אחד, חוץ ממני ואולי קצת אחותי, לא עושה כלום בשביל שלפחות השירותים והאמבטיה - החזית האלמנטרית של הבית שניגשים אליה אורחים ועוברי אורח מדי פעם - מטונפים ומסריחים עד כדי צחנה. אותי זה עדיין מקומם, אבל אני ממשיכה לומר לעצמי שאין סיבה שאני אעשה שמיניות באוויר כדי שאבא שלי יהיה מרוצה, כי השינוי לא מתחיל רק בי - הוא תלוי הרבה בהם. ושתבינו, אפילו במגבות שלי אני לא יכולה להשתמש כי מישהו במקרה התנגב בהן או ניגב את הרגליים המלוכלכות שלו בהן. אבא שלי בתגובה: "זה לא המגבות שלך בכלל, השם שלך לא רקום עליהן ופשוט תקחי לך מגבת חדשה, לא חסר", או אם אני מתלוננת על זה שמישהו משאיר קיסם לשיניים בכיור - " מה את מתבכיינת, את בכלל שמה לב איך את מדברת? מה אני אגיד על הפעמים האלה שאת משאירה לי שיערות באמבטיה"...וסליחה באמת שאני נוהגת לנקות אחריי באופן קבוע ומי שמשאיר את השיערות זו בעצם אחותי או אח שלי.

עוד סוגייה - העבודת שורשים של אחי. אני יודעת על העבודה הזאת כבר מתחילת חופשת פסח. אבל אני יכולה להבין שבאמצע היו עוד דברים שעיכבו את העבודה על זה (דודה שלי נפטרה בתחילת אפריל והיה את החג הזה שאני ממש לא סובלת, אז לא ממש היה מתי לשבת על זה אבל בואו נודה בזה - הילד לא קיבל את העבודה לחופשת הפסח, הוא קיבל אותה הרבה לפני והוא פשוט הודיע לנו בדקה ה-90, כמו תמיד בערך). אני לא יודעת מה איתכם אבל אני קרעתי את התחת שלי על העבודה הזאת והייתי צריכה לעשות שיחות טלפון לאחותי כל שניה כדי שתזיז את הישבן השמן שלה ותעבוד. למה אני צריכה לעשות שיחות טלפון כשאני בעבודה או אצל החבר בצפון כדי שאחותי, שממילא לא עושה כלום, תזיז את עצמה ותשב איזה שעה-שעתיים עם אח שלי ותקליד איתו במחשב??? האם כולם נכים וחסרי אונים בלעדיי? ולמה, למען השם, הייתי צריכה לשבת 4 שעות בבית דפוס ולנסות לסיים עם החרא הזה, כשזה כמעט בא על חשבון מסיבת הפתעה שניסינו אני וידיד לארגן לחברות שלי, כשאחותי הפוסטמה נזכרה "פתאום" שבאותו היום של ההפקה בבית הדפוס יש לה מיונים לצבא שגם ככה היא הזניחה כמו מפגרת?? למה??? למה אני יכולתי לוותר על חופשת יום העצמאות ולשבת עם אחי על חצי מהעבודה כשהיא בילתה לה אצל חברות מקהילת האנימה ואצל האקס שלי?!?!? <_> (ואני עדיין מתקוממת בכל פעם מחדש כשהיא אומרת לי שהיא הולכת לבקר אותו, מה לעשות, מפריע לי. אני לא יכולה לסבול את ההרגשה שאיפשהו הצל של האדם הזה מרחף מעליי).

ואני עוד איכשהו מתפלאה שהצלחתי להספיק הכל עם כל הסידורים שלקראת הטיסה. אני עדיין צריכה לסדר עוד כמה דברים והוא מפיל את זה עליי, בלי להתחשב אפילו. אני הסכמתי לעזור אבל מעולם לא אמרתי שאני אעשה את כל העבודה במקומו >>"

וכמובן שכמו תמיד, כשאני מתעצבנת ומביעה את דעתי, התשובה של אבא שלי היא: "מה את רוצה שאני אעשה? כמה אני יכול להעיר לה? אולי תפסיקי לבכות ותעשי את זה כבר, כל אחד נותן יד בעבודה הזאת וגם את צריכה לתת, אז תפסיקי להיות אגואיסטית כי זה אחיך"

בקיצור, אני אפילו לא יכולה להתקלח בשקט בלי שיהיה שם איזה חרצף או סחי, או לעשות משהו מבלי שיגידו לי - "את אגואיסטית ולא עושה כלום בבית או בשביל המשפחה". אני ממש מיואשת כבר מהבית הזה כי יש כל כך הרבה מתחים שאני אפילו לא יודעת מה הייתי עושה אם ההורים של החבר לא היו נדיבים ונחמדים כל כך ומסכימים לארח אותי אצלם כל סופ"ש.

יודע מה, אבא? אני אהיה עכשיו אגואיסטית. מאוד אגואיסטית. ואתה לא תראה אותי חודשיים. אחרי החודשיים האלה הבטחתי לעצמי שאני לא אגור בבית הזה יותר. והאמת שאיפשהו, מרוב שהתנאים בבית כל כך לא סימפתיים, אני אפילו לא יכולה לחשוב על מצב שבו אני אלמד ואגור בבית - שאיפשהו זה די מחייב כי אם אני רוצה ללמוד ב H.I.T שזה מאחורי הבית שלי, לא רק שזה יהיה קצת דבילי להשכיר דירה בחולון שגם תעלה לי כסף, גם השכר לימוד עולה לא מעט והשעות - אוי ויי זמיר - מ-9 בבוקר עד 18:00 בערב, ארבעה ימים בשנים א'+ב' וחמישה ימים ב ג'+ד'.

אז לטווח הרחוק - אני לא רואה את עצמי לומדת שם, ולא מספיק שהתואר הזה של תקשורת חזותית הוא פאקינג ארבע שנים. אני לא יודעת כמה אני רוצה לאבד את החיים והשפיות שלי בלימודים תובעניים כאלה. זה לא מתאים לי כל כך, לא במצב הזה לפחות.

בכל אופן... האמת שרציתי לרשום עוד מלא דברים אבל אני קצרה בזמן. אני אסיים בעוד שלוש נגיעות קצת מצערות.

אתמול כשהייתי על הרכבת בדרך הביתה, היה נדמה לי כאילו הרכבת הזאת היתה סוג של שרוול שנוסע בזמן כי כשירדתי ממנה קיבלתי שתי בשורות לא כל כך טובות: האחת - שאני מוזמנת לקחת את התלוש משכורת שלי מהעבודה - אבל הוא יהיה האחרון. כלומר, ששילמו לי בקושי רב על חודש אפריל (לא עבדתי הרבה אבל הייתי צריכה לקבל בכל מקרה החזר מלא של נסיעות ולא קיבלתי), ועל הימים שבהם עבדתי במאי אני לא אקבל גרוש וחצי. עכשיו בכלל יהיה לי מזל אם אני אצליח לקבל מהם תדפיס של השעות שהייתי בהן בעבודה כי זה שהם רושמים לי במכתב התפטרות שהגישו לכל העובדים שהם הפסיקו לעבוד ב-12.5 לא מוכיח בפני ביטוח לאומי הבני זונות שעבדתי במאי, אז הם יוכלו לגנוז אותי בעוד 147 שקלים, הזונות האלה שעוד העלו את התשלום >>"

Heh...מי היה מאמין שלפני שאני עוזבת סופית החברה שלי תקרוס ותפשוט רגל. עוד חשבתי לתומי שאני אוכל לחזור לעבוד שם לפני שאני עוזבת לגמרי את המרכז, אבל איפשהו זה בא לי בטוב.

הדבר השני היותר מצער, ואולי גם קצת צפוי, הוא החתול שלי, סמוק, שהלך לעולמו בשיבה טובה והוא בן 14 (תכפילו את זה ב- 7).

אני איפשהו כבר השלמתי עם העובדה שהחתול כבר היה צריך למות. פלא שהוא חי כל כך הרבה שנים והוא לא בדיוק היה גם חתול בית. הוא די חי ברחוב ובגינה שלנו, אכל בעיקר מהאוכל של השכנה שלוקחת את כל החתולים אליה (ה crazy cat lady התורנית) והיה לו קטע כזה שהוא רצה לשתות רק ממים זורמים. הוא באמת היה חתול מיוחד, סמוק. הוא היה אצלי מגיל 9 בערך, משהו כמו 13 שנה והוא עוד היה בן שנה-שנתיים.
כבר יותר מחודש הוא היה קצת חולה ואיפשהו ידעתי שהוא על ארס דווי. אני חושבת שאפילו אם הייתי לוקחת אותו לוטרינר יותר מדי לא היה אפשר לעשות ונהפוכו - הוא היה מרדים אותו.

זה אפילו קצת מצחיק ואירוני שהוא בחר להתפגר שניה לפני שאני טסה לתאילנד ושלושה ימים לפני האזכרה השניה של אמא שלי, ואם תרצו - שנה וחצי אחרי שפרנס הלך גם הוא. הוא גם התפגר ממש בכניסה לבית שלי, אחותי אומרת שזה היה נורא לראות את זה וטוב שלא הייתי שם.

ואם כבר באותו הנושא, ביום חמישי אני שוב אתייחד עם מעגל האבל. אני לא יודעת כמה היום הזה הוא סוג של אבל או חזרה לתקופה ההיא, אבל זה באמת קשה כל פעם מחדש וזה ממש כאילו אתמול זה קרה. אני פשוט לא אוהבת את כל הטררם שאבא שלי עושה מזה ואיפשהו, אני שוב לא יכולה לשפוט אותו, כי לכל אחד יש את הדרך שלו להזדהות עם האבל. זה אפילו קצת פוסטמי מבחינתי לנסוע לחו"ל יומיים-שלושה אחרי האזכרה, אבל אני לא צריכה אזכרה כדי לזכור שאמא שלי כבר לא איתנו פיזית.

אני לא יודעת מתי אני אכתוב כאן שוב, אבל גם אם הבלוג הזה ייזנח שוב לכמה זמן, אני אקווה לחזור לכתוב בו מתישהו בעתיד. עד אז, אני אאחל לכם כל טוב ולי - נסיעה טובה וחזרה בשלום.

יהי זכרם ברוך

רותם