Saccharine

האמת שאני לא יודעת כמה הכותרת מתאימה אבל שיהיה.

רציתי לעדכן פה כדי שהבלוג לא ימות, קצת חבל לי לאבד יותר מ-4 שנים של זכרונות ^^;

אז מה חדש תחת השמש? (היכונו לעוד פוסט מגילה!)

תאילנד

אחח...תאילנד, תאילנד, באמת ארץ מדהימה, עם חופים לבנים, מקדשים עם ארכיטקטורה מדהימה, נופים מרהיבים, חיי לילה שוקקים, אוכל מצויין ומה לא? רק מה - האנשים קצת פחות. המקומיים שם (למרות הדעה הרווחת) לא דוברים עברית (אמנם במקומות מאוד הומי אדם יש פה ושם שלטים בעברית אבל אף אחד לא מדבר עברית חוץ מלשאול where you from? israel? שלום שלום, סבבה!~ ) ותאמינו או לא - בשביל מדינה שהיא אחת המתויירות בעולם, המקומיים בקושי דוברים אנגלית ולפעמים היינו צריכים להשתמש בפנטומימה כדי לתקשר איתם -___-

עוד דבר שהציק לי זה שכל אחד שם מחפש את הארנק שלך. נהגי מוניות צופרים לך בכל מקום, אנשים באים אליך בקריאות "My Friend!" ומושיטים את ידם ללחיצה ללא כל סיבה מוסברת, אנשים בחנויות ובשווקים practically רודפים אחריך ומתחננים בפניך שתקנה משהו או שתיכנס לאכול במסעדה שלהם, דוחפים לך תפריט לפרצוף. בקיצור, האנשים שם רוצים רק כסף, ומשום שהם רואים שהולך להם כל כך טוב עם תיירים אז הם יצאו מנקודת הנחה שאין להם כל סיבה להתאמץ ולהתנהג בסדר עם הפרנגים, כי הם יודעים שהם רק ימשיכו להגיע.

היו לא מעט רגעים שבהם אני והחבר התפחלצנו ורצינו לעקור את שיערות ראשינו כי קרה משהו מפגר ומעצבן: במקום לתת לנו מקומות מקדימה באוטובוס לילה, סימנו את המושבים מאחור; לפחות פעמיים כשרצינו לתפוס תחבורה לאיפשהו וזה היה תלוי בתפוסה של הרכב, אז היינו צריכים לשלם מחיר יקר יותר כי לא הגיעו אנשים (נגיד, כדי להגיע למקדש שנמצא על ההר צריך לתפוס טנדר שיתמלא ב-10 אנשים ובשביל זה חיכינו יותר משעה וחצי, בחלק מהמקרים מי שעולה ראשון משלם יותר ומי שעולה אחרון ונתלה מאחורה משלם הכי פחות, ואם אין מספיק אנשים אז המחיר לא מתחלק שווה ושווה בין כולם). לפעמים אפילו בדוכני אוכל לקחו לנו יותר כסף כי אנחנו תיירים, שלא לדבר על פארקים לאומיים ומקומות מאוד מתויירים שבהם המקומיים נכנסו בחינם והפרנגים היו צריכים לשלם ביוקר על כניסה. וזו רק רשימה חלקית של הדברים שלפעמים עשו לנו חררה בחופשה הזאת.

המקרה הקיצוני ביותר שהיה לנו היה בקו-סאמוי (אל תלכו לשם, באמת שאין מה לחפש במקום הזה שאין בקו-פיפי או בפוקט) - התארחנו במעיין budget hotel נחמד כזה (מזהירה שוב - אם אתם חייבים לבוא לקו סאמוי אז אל תתארחו שם!) , שלמראית עין נראה כמקום מאוד נוח וקלאסי שלא עולה הרבה, אבל בפועל גילינו שהסגל שם מתחת לכל ביקורת. יום אחד כשחזרנו מטיול ג'יפים סביב האי הפקידת קבלה הציגה בפנינו חתיכת פלסטיק שהוצמדה עם סלוטייפ לנייר ואמרה בקול מאיים: זה נשבר בחדר שלכם, אתם צריכים לשלם. לקח לנו לפחות כמה שניות לעכל את העובדה שהיא רוצה שנשלם לה על משהו שלא שברנו, לא כל שכן להבין מה זה בכלל החתיכת פלסטיק הקטנה הזאת שהם הנפיצו מאמצע שומקום. בסוף גילינו שזה בסך הכל הידית הקטנה שצריך ללחוץ עליה כדי לפתוח ולמלא מחדש את מתקן הסבון והשמפו באמבטיה. היינו ממש בשוק מהעובדה שזה היה כל כך מגוחך, ממש חטפנו עצבים ובמשך 20 דקות ניסינו להסביר להם בצורה יפה שוואלה, אנחנו אורחים שלהם, אז זה לא לעניין בכלל להאשים אותנו ועוד בגישה כזאת (אחרי שעבדנו בשרתון ת"א מי כמונו יודעים איך צריך להתייחס לאורח); ושוואלה, אנחנו לא משתמשים בכלל במתקן הסבון כי יש לנו סבונים משלנו ושוואלה, למה לנו לשבור או להתעסק עם זה אם אנחנו בכלל לא רוצים למלא את הסבון בפנים (די היה ברור לנו שהילדה שניקתה את החדר שברה את זה) ושוואלה - זה כולה חתיכת פלסטיק וזה לא מה שהרס את השימוש במתקן, עדיין אפשר למלא אותו ואם כבר היינו שוברים משהו רציני כמו טלויזיה או מנורה היינו משלמים.

רק אחרי שחרפרנו לה 20 דקות היא התייאשה.

ומכאן נובע שלמרות כל ההילולים ששמעתי על תאילנד מפה עד להודעה חדשה - היא בסך הכל נורא over-rated. זה קצת קשה ליהנות מהחופשה כשלפעמים אתה נתקל ברמאים שדופקים אותך עם אוטובוס לשומקום. צריך לדעת להיזהר מהתחבולות של האנשים שם, אבל דוגרי - זה המזרח הרחוק, אז למה ציפיתי בדיוק? XD

אה, ועוד דבר לגבי קניות שם - הגישה שלהם ל"שירות" בחנויות היא פשוט לעקוב אחריך ולדחוף לך דברים בכוח. בחיי שאפילו בגדים לא הצלחתי למצוא שם בגלל שעקבו אחריי לכל מקום והתהלכו מסביבי, וגם ככה הכל היה מכוער טילים.

טוב, די עם הקיטורים. לנושא הבא~

מעבר דירה

כן, תאמינו או לא, מצאתי דירה. היא אפילו ממש נחמדה. לא עולה לי יותר מדי ביוקר. מה שנשאר עכשיו זה רק למצוא עבודה, לסיים עם השיעורי נהיגה האלה אחת ולתמיד ולהתחיל לחסוך כסף לטיול הבא XD חח סתם, אני צריכה את הכסף בלי כל קשר.

אז למה החלטתי לעוף מהבית? ובכן, משחר הילדות שלי אני לא מסתדרת עם אבא שלי. הגעתי למסקנה הזאת כבר בהיותי נערה מתבגרת. אני ואבא שלי בחיים לא נסתדר ונגיע לעמק השווה. הוא עקשן מדי וחי בעבר, מסרב להתנתק מהאבל ובכלליות - לא יודע מה הוא רוצה מעצמו מבחינת זוגיות, משפחה ואמונה בדת. הוא כמו רובוט שהולך לבית הכנסת ביום שבת והולך לעבודה במשך שאר ימות השבוע. הבילוי היחיד שלו עם הילדים הוא השבת. ואתם יודעים מה אני חושבת על השבת בטח (תראו, אני רוצה להבהיר פה משהו אחד - אני לא נגד הדת. דת היא דבר מאוד יפה אם לא גורמים לה להיראות כמו משהו שנעשה בכפייה - שזה מה שאבא שלי עושה).

בקיצור, פשוט נוצר מצב כזה שאני עושה הכל בבית. אחותי עכשיו סוף סוף התגייסה, אבל רק ביום חמישי היא תקבל שיבוץ כשתסיים עם הטירונות, ואם זה יהיה בסיס פתוח או סגור זה לא ממש רלבנטי גם ככה. אח שלי, כמובן, פטור כמעט מהכל כי הוא "מסכן, מוגבל, מגושם" וכו' וכו' (אני הצלחתי להפעיל אותו כשנתתי לו לשטוף את החדר שלו, והוא אפילו עשה את זה בצורה מעולה). לאבא שלי פשוט יש גישה מעוותת נורא בקשר למעמד האישה. אני לא זוכרת שעד שלא הרמתי צעקות בבית שניהם עזרו לי להכין דברים לשבת, וגם עכשיו המצב לא מי יודע מה השתנה. בכל מקרה המצב הוא כזה עכשיו שאני עושה את כל המטלות בבית לבד בלי לקבל עזרה, ויש מלא תקלות לוגיסטיות בבית שמקשות על אורח החיים ומסתבר שרק לי אכפת מהן.

אני שוב קופצת מנושא לנושא ><

מה התחלתי להגיד? אה כן, שאבא שלי רק מחפש לריב איתי כל הזמן בנוסף לכל הבלאגן הזה. לפני כמה שבועות הוא התלונן על זה שאני בקושי נמצאת בבית.אבל לא כי הוא ממש מתגעגע, אלא כי אין מי שיעשה את כל הדברים בבית או יעסיק את הילד הקטן! (שכבר עבר בר מצווה לפני חודש ויכול להעסיק את עצמו יפה מאוד). אני בטוחה שאבא שלי גם מתגעגע, כי אחרת זה לא היה כזה מציק לו, אבל עם כל העקשנות שלו ועוד כמה דברים שמפריעים לי (אחד מהם זה העובדה שאני לא יכולה לארח אצלי את החבר מטעמי השמרנות המגוחכים שלו) אני לא חושבת שמגיע לו שאני אעשה הכל בבית. כבר הבנתי שהוא לא מעריך אותי. לעזאזל, את אמא שלי הוא לא העריך כל ימי חייה ורק אחרי שהיא מתה נפל לו האסימון כמה היא עשתה בשבילו! =X

*אנחה*

טוב, אז זהו, כבר החלטתי ואני עוזבת. שיסתדרו לבד. אני לא יכולה לשאת את זה עוד. באמת שלא מפריע לי לעשות מטלות בבית, נהפוך הוא - אני עושה את זה באהבה ובחפץ לב. אבל אני לא יכולה לסבול שהנטל לא מתחלק בין בני הבית. אח שלי צריך לעשות הכל בדיוק כמונו ואחותי צריכה להפסיק להתבטל. אני כן דואגת מה יהיה איתם בהמשך, אבל אני לא יכולה לתת לזה לדכא אותי אותי כי אחרי הכל, אני כבר הבנתי שאת החיים שלי אני אצטרך לבנות לבד מאפס. אני לא מרחמת על עצמי, אני יודעת מה אני שווה ומה יש לי להציע ואני יודעת שאני אסתדר, לא משנה איפה. אבל איפשהו זה כבר מתחיל לעצבן לשמוע גם מבני משפחה אחרים ש"רותם לא מתנהגת יפה, היא נוטשת את המשפחה, היא מרדנית, היא כל הזמן מתלוננת, היא לא עושה מספיק אף פעם".

אז זהו - יש לי דירה ואבא שלי עוד ינשק לי את הרגליים כשאני אחזור הביתה, כי כנראה שיש לו סטייה כזאת שרק אחרי שהוא מאבד מישהו יקר הוא מבין כמה הוא באמת מעריך אותו.

דוכן בכנס כאמ"י 2009

כן, שוב פעם כנס. מי היה מאמין שאני אגיע לכנס אנימה אחרי שנה ומשהו שהתנזרתי מהשטויות האלה. אני לא יכולה לסבול את האנשים בקהילת האנימה, הקהילה היא מקום כל כך רדוד כבר שהבנתי שאין לי מה לחפש שם אם אני לא:

-מציירת מדהים

-פעילה מאוד בפורומים

-רואה יותר מ-10 סדרות רצוף וכל מה שאני עושה זה לצפות באנימה ולקרוא מנגה כל היום

-בעלת אוסף מרשים של מוצרי אנימה ומנגה והחדר שלי מעוטר בפוסטרים מקיר לקיר ופיגרים על המדפים

-עושה דברים מוזרים ומתנהגת כמו פאנגירל משוגעת שצורחת כל היום "YAOI!!!"

-שרה ודוברת יפנית רהוטה

משהו ששכחתי? כבר הפסקתי לעקוב -__-

קיצר, בגלל החרטא הזה שהולך בקהילת האנימה כמעט וויתרתי על השאיפה שלי להיות Art Director (או מעצבת גרפיקאית בשבילכם). אני כבר מזמן הפסקתי לפרסם את העבודות שלי בפורומים או בכלל להגיב שם, כי כל אחד מרשה לעצמו להתנצח עליך ולעשות עליך לינץ' וירטואלי. אני לא צריכה ילדים בני 16 שיתנו לי ביקורת על הציורים. אני סך הכל רוצה לעשות מה שעושה לי כיף, ואנשים שם הפכו את התחביב הזה למשהו מסחרי. זה לא שאני לא יכולה לקבל ביקורת, שלא תחשבו! אני מעדיפה לקבל ביקורת אבל כשזה לא בא ממקום של לרצות לעזור או לתת ביקורת בונה, ורק רושמים לך דברים דפוקים כמו "הראש לא מסתדר לי\העין שלו מוזרה\השיער נראה לא אמיתי או פשוט - לא אהבתי", אני אומרת לעצמי - "תגידו, אין לכם שום דבר טוב יותר להגיד? אם לא, עדיף שלא תגידו".

putting people down is the worse. דברים כאלה או שמגיעים ממקום של קנאה, או ממקום אחר, ילדותי ואינפנטילי, של מישהו שרק רוצה להרגיש כמה רמות מעליך, וזה בעצם לא הופך אותו למשהו מעבר לbully שרק מוציא את עצמו דפוק. אני לא מתיימרת להיות טובה יותר ממישהו או ווטאבר. תקראו לי מתנשאת, אבל זה באמת לא לרמה שלי. אני מעדיפה להיות בסביבה בוגרת עם אנשים שמבינים אומנות ולקבל מהם את הביקורת, מאשר לשמוע ילדה שאומרת לי "אבל זה אפילו לא צבוע". יודעים משהו? עזבו ביקורת. אחד הדברים שכן עוזרים לי להשתפר זה לשמוע זה שאנשים נהנים מהעבודות שלי. זה באמת אחד הדברים שנותנים לך את התמריץ להמשיך הלאה. תאכלס, אני לא מציירת בשביל אחרים, אני עושה את זה בעיקר בשביל עצמי ובשביל הכיף שלי. אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה ואני צריכה להשתפר בהרבה דברים, לא כל אחד נהייה פיקאסו ביום, אבל אם מישהו אומר לי "אני רוצה לקנות ממך", זה תמיד עושה הרגשה טובה בלב =]

אז כן, הופעל עליי שכנוע כבד להגיע כדי לראות את המחזמר (תבואו!!!!), ועל הדרך אני גם אפתח דוכן. מי שרוצה לקנות\סתם לבהות\להגיד שלום - אני בהחלט אשמח. זה תמיד עושה לי כיף D:

בינתיים אני אזוז לי בחזרה לעיסוקיי. יש לי עקיצה ענקית ברגל שניפחה אותה למימדים של בלון ואני חייבת לעשות קומפרסים עם לבנדר.

עד העדכון הבא~

                      מאתי