לנצח את המובן מאיליו

שלוש שנים אוניברסיטאיות חייתי ביובש מוחלט, לא הייתי אני.

מחזרים היו למכביר אך כולם נתקלו בחומה הקשיחה שלי  "לא תודה, אני אתכם גמרתי".
היו מעטים שהצליחו להסתנן דרך החומה אבל גם זה נגמר לפני שהחל.
עכשיו זה רשמי, אפרת היא גוש קרח, אפי החומה לא פריצה, אפי שונאת גברים, כך ראיתי את המודעות מודבקות זו אחר זו בדמיוני. 
 
על גברים ויתרתי אבל המרוץ המטורף אל הפסגה לא עזב אותי, הלכתי לספרים, חקרתי, שאלתי, דיברתי, מצאתי חברות , קיבלתי עיצות... הגעתי לאבסורדים הגדולים ביותר.
מצאתי עצמי בבית הורי  סוף שבוע שלם עם ערמת קלטות מהולות בכחול עמוק, ספרות זולה, מקלחות, מתזי מים, מכונות כביסה... מה לא.

היו רגעים קרובים והיו רגעים פחות אך לא היה שום רגע ממשי.
כל נסיון כזה הביא אותי יותר ויותר לכיוון היאוש. 

מירה, חברה טובה אמרה לי שכלום לא ילך בלי אהבה, "את צריכה לאהוב, את צריכה מישהו שיאהב אותך באמת ואז תצליחי" , מירה הייתה היחידה בעולם שדיברתי איתה על זה.

חיפשתי אהבה, חיפשתי חום, חיפשתי ומצאתי את רונן.