השבוע האחרון היה ללא ספק השבוע הכי טוב של החופש,
בשבת שעברה היתה פרידה מרגשת ביותר מהש"שינים.
אבל גם כייפית, מלאת זכרונות וצחוקים, בדיוק כמו שצריך (:
הייתה שנה אדירה, רק שהבאה תהיה לפחות כמוהה (:
[בעצם איך לא עם התפקידים והאנשים החדשים?!]
אחר כך שנישלישי עברו מהר כזה- התארגנות לווליום,
השאלת ספרים שאיכשהו הפכה לאטראקציה מגניבה ברחבי גדרה, ועוד כלמיני דברים..
שלישירביעיחמישי- ווליום.
נהנתי. נהנתי מסופסוף להיות עם דפי ונויה, ועם שארון והדר [אחרי שנים בערך]
נהנתי שדיברנו על הכל, וכל אחת אמרה בדיוק מה שהיא חושבת,
בלי השטויות הילדותיות והכל, הכל- בשיא הכנות.
נהנתי מהשטויות שעשינו שם, ומהצחוקים, ומהכנרת המדהימה שישלנו, שחייבים לשמור עליה!
ומהנסיעה המפגרת בדרך חזרה.
היה אדיר. היה אדיר שבילינו את הזמן הזה ביחד. [למרות החום והעומס והערסים..]
שישי היה יום משפחתי, דודים באו לארוחת ערב, צחוקים וכאלה.. כרגיל..
שבת בערב, באופן הכי ספוטני שיש נוסעים למודיעין להופעה של עברי לידר.
עם כל בנות ט'1 למינהם. ועברי שבניגוד לכל הציפיות דפק הופעה,
ובאמת היה אחלה ערב.. (: ממשממשממש נהנתי איתכן, שוב, אחרי שנייייים שלא בילינו יחד (:
אז למה בעצם אני מספרת לכם את כל זה?!
כדי להראות שזה כן אפשרי. לשלב.
שהכל מסתדר כזה פתאום ביחד. והלוואי שהשנה הזו תהיה כמו השבוע האחרון.
שנהיה אמיתיים, ושמחים, ואוהבים, וכנים, ומצחיקים, וצחקניים, וכייפים, וצרחנים, ונפלאים.
והעיקר?! שנהיה ביחד.
בצער רב וביגון קודר, אנו מודיעים על העילמות ההתלהבות הראשונית.
עוד מעט 16 שנה- זה 16 ימי הולדת.
זה 10 סיומי שנה, זה 11 התחלות שנה,
זה 10 פעמים לצאת לחופש, זה 11 פעמים לחזור מהחופש,
זה שש שנות יסודי, שלוש שנות חטיבה,
שנה אחת של תיכון,
זה לנסוע לנופש בפעם המי יודע כמה,
ולחו"ל למדינה החמישית או השישית כבר,
זה כבר ארבע שנות בלוג, עם חצי שנה הפסקה באמצע..
זה שלוש שנות תנועה, זה שלוש מחנות ומי יודע כמה טיולים,
זה תשע טיולים שנתיים [כי לא יצאתי בט']
זה 16 חגי פסח, וראש השנה, ופורים, וסוכות, וחנוכה וכל החגים כפול 16.
ואחרי כלכך הרבה פעמים שאתה עושה את אותם הדברים,
ההתלהבות הראשונית כבר מתה.
וזה מאבד המון, אבל המון מההנאה שבדבר.
זה לא שאתה מתרגש לקראת היומהולדת שלך, כי אתה כבר בן 16 ומי סופר?!
זה לא שאתה קם מוקדם לקראת היום האחרון או לחילופין הראשון בבית הספר, כי זה כבר לא נראה לך התחלה חדשה או סוף חדש, כי עשית את זה כבר 11 שנה.
זה לא שאתה משתוקק כבר לצאת לחופש, כי בתכלס, הוא כבר לא נראה לך כ"חופש" אלא כסתם הפסקה מהלימודים.
זה לא שקשה לך לישון לפני נסיעה לנופש או לחו"ל,
זה לא שאתה כותב "עדכון" ב-כ-ל פעם שאתה מעדכן בבלוג, וזה לא שאתה מגיב לכולם על הכל או בודק בכלל בלוגים אחרים באופן יומיומי, פשוט כי אנשים לא מעדכנים לעיתים דחופות.
זה לא שאתה מתלהב מפתיחת שנה בתנועה, כי פשוט היא אפעם לא נגמרה,
זה לא שאתה כבר לא סופר את הימים לאחור בשורה הזו במסנג'ר לקראת הטיול השנתי או המחנה קיץ. כי עשית את זה כבר קודם, ועכשיו כאילו כבר אין צורך.
זה לא שאתה מקדיש פוסט מיוחד בבלוג כדי לכתוב "חג שמח" בפונט ענק,
זה לא שאתה מתלהב מדברים כמו ילד קטן.
ילד קטן כן מתלהב כי הוא חווה את כל הדברים האלה בפעמים הראשונות בחייו,
ואצלנו?! הכל פשוט חוזר על עצמו. וההתרגשות הראשונית מתה.
וזה מוריד כלכך הרבה מההנאה שבדבר.
וחבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
