נוף ילדות.

אם כולם כועסים על גלגל"צ בגלל הבנאליות, על ערוץ 2 בגלל השטחיות, על מכבי ת"א בכדורסל בגלל הדורסנות ועל הליכוד בגלל השחיתות, איך אתם מסבירים את זה שרוב האנשים אוהבים דווקא אותם?

*  *  *

אם כל זוג רביעי מתגרש, איך אתם מסבירים את זה שהמשפחה הישראלית הייתה ונשארה המוסד החזק במדינה, הילדים שולטים בחיינו ביד רמה וכל אישה מדברת עם אימא שלה שלוש פעמים ביום?

*  *  *

אם חולצות הבטן מסרבות לצאת מהאופנה, הפלטפורמות נראות כמו קביים, כל בחורה שלישית עושה "פירסינג" בפופיק, חצי מהן מקועקעות כמו מלח אירי והזיעה מוחקת להן את האיפור שלוש דקות אחרי שהן יוצאות מהבית, איך אתם מסבירים את זה שכל תייר שמגיע הנה קובע מיד שהבחורות הישראליות הן הכי יפות בעולם?

*  *  *

אם כל כך רע לנו, כרטיס טיסה במבצע עולה רק 240$ וקנדה מוכנה בשמחה לקלוט אותנו, איך אתם מסבירים את העובדה שאנחנו כאן?

השבוע, הוא כתב על כביכול על השואה, אבל יותר, על הפחד שלנו.

הפחד הלא מוצדק שלנו, רק כי זה מה שמאכילים אותנו, ויש בזה המון.

שוב, קטעים נבחרים:

תעשיית הפחד דואגת לכך שנישאר כל הזמן מעורערים וחסרי הבחנה. היא גרמה לאויבינו לגדול בדימיוננו, עד שחלק מהם הגיעו למימדים אבסורדיים.

נסו להסתכל סביבכם במבט אמיתי, שאינו מעורפל מחרדה. הסתכלו על אלפי המכוניות הזוחלות בכביש החוף, על מבני הבטון והשיש האמתניים, על תשתית המחשבים החדישה [...]

האם כל זה יכול להעלם ברגע אחד?

מובן שלא.

אז למה אנחנו מרגישים ככה?

כי זה מה שסיפרו לנו.

זה כמעט מנוגד לקוד הגנטי שלנו להיתייחס לאיומים המקיפים את חיינו בפרופורציות נורמליות [...]

אלא שהעובדות אינן מעניינות אותנו. אם מה שידוע לנו סותר את הפחד, אנחנו מחליטים לפחד מן הבלתי ידוע [...]

כמו בכל סרט אימה, המוזיקה המפחידה היא זו שיוצרת את המתח. אלא שבמקרה שלנו, אנחנו אלה שמנגנים את המוזיקה. כבר שישים שנה אנחנו מנגנים אותה ומחכים מרוטי עצבים לכך שהרוצח יבוא. [...]

האיום הקיומי הגדול ביותר עלינו הוא ההרס העצמי. רק אנחנו יכולים לחסל אותנו. העייפות היא היחידה שיכולה להכריע אותנו, חוסר האחריותשל החרדה, הטעויות שעושים אנשים מבוהלים ומותשים שכבר שנים מבטיחים להם את הרע מכל.

הרע מהכל מאחורינו. הוא מאחורינו מאז 1945. הגיע הזמן להפסיק לפחד.