| 10/2005
תפילה
שנה שלמה. שנת הייסורים שלי. מדוע נאלצתי לעבור אותה בצורה כה מזעזעת? ניתוח, כאבי תופת, איבוד של אחת הנפשות היקרות ביותר לליבי, אכזבה קשה ונתק מחברים, גיוס כמעט כפוי, ואותם החודשים בתפקידי הגיהנומי. על כומתתי כבר אין את סמל חיל הרפואה. כלומר יש, עד שאקבל חדש. אך אינני שייכת אליו יותר. הצלחתי לצאת מתפקידי, אך הדבר מלווה בכאב נוקב. אהבתי את עבודתי, בשלב מסוים. חשתי חשובה, תורמת, עוזרת, במסגרת עולמי הקטן. עכשיו, אהיה פקידה לכל דבר. בושה בעצמי, נכלמת. אך לא יכולתי. המעבר היה קשה מדי. וכעת אני חוששת מן העתיד לבוא. לו רק היו נותנים לי לחזור למקום הקטן בו שירתתי בהתחלה, במקום להעבירי לאותה מערבולת מסחררת ובודדה של אותו "קידום", שעטפו בעטיפה כה נוצצת. לו רק יכולתי לשוב אל חברותיי, אל המקום שכבר היכרתי ככף ידי, בו השתלטתי על העבודה, בו פגשתי בעצמי חזקה ומחושלת, שיכולה לעמוד אף במוות המתחולל מול עיניה. לו רק יכולתי לשוב אל המקום שהכיר לי את ערך עצמי, שגרם לי להרגיש רצויה, וזימן לי חוויות - בין אם קשות ובין אם משמחות. אך לא. היו חייבים לנתקני משם, ולהעבירי למקום רועש יותר, קשה יותר, עצוב יותר - וכה לבדי, עד שהתמוטטתי לחלוטין. והוציאו אותי. ועכשיו אני הולכת להעביר 18 חודש נוספים (נשמע לי פחות משנה וחצי, יותר נוח לעצב ככה את המילים), כפקידה עלובה, בבסיס עלוב, עם אנשים עלובים. כל יום בבית. כמו ילדה קטנה ופחדנית שמתכרבלת אצל אבא. ללא אפשרות להיפתח לעולם. שיכנעתי את עצמי שיהיה לי טוב. שבאחרי הצהריים הפנויים אירשם לחדר כושר, אלך לקורסי ערב באוניברסיטה, אלמד לנהוג. אינני רוצה בזה. אני רוצה חוויה צבאית. כה התאכזבתי מצה"ל. מרגע גיוסי. כעת אני מתחרטת שהתגייסתי בכלל. הייתי צריכה לנצל את בעיותיי הרפואיות, להימלט מן המסגרת הזו, ולעשות שירות לאומי מספק יותר. אינני חושבת שזה כה רחוק מן המציאות. פצע הניתוח אמנם הגליד, אך הכאבים נותרו, וכשמעבירים (בעדינות! זה כואב!) את האצבעות לאוך הצלקת עוד ניתן להבחין בגבשושיות נוקשות לכל האורך. משהו שם אינו כשורה, אין ספקק. אולי לפחות, בתפקידי האפרורי החדש, יהיה לי זמן לטפל בעצמי. מקודם, אף לשתות ולאכול לא הספקתי. אינני כבר יודעת במה אני חושקת עוד.
אני רוצה שנה חדשה. אלוהים שלי, הטוב והמיטיב, שכולו אהבה וחסד ורחמים - אנא ממך! חושלתי. אני חזקה. אל תעבירני בעוד ייסורים. עשה שהשנה הזו תהיה טובה יותר, בבקשה ממך. הוצא אותי מבור התחתיות שלי, ועזור לי להגשים את חלומותיי והחלטותיי לשנה זו, שעוד נראות מעורפלות מעט. הבא לי את הגשם, ביחד עם יום הכיפורים, ואעשה את טקס הטיהור שלי, כדי שנוכל להתבונן זה בזו, להתאחד לנשמה אחת, ואוכל לחוש בידך על כתפי, אוהבת ומנחה. כי אבדה לי דרכי בשנה קשה זו. אנא, עשה ששנה זו תהיה לי קלה יותר. אל תשלח לי עוד ייסורים. שלח נא לכולנו רק אהבה, אושר וטוב. עשה שיהיה לי טוב במקומי החדש, שאצליח להירשם ללימודים, שאכיר את אותו האחד שכבר כמעט 20 שנה מחכה לי. שחבריי יזכרו אותי אחרת, כפי שהייתי לפני שנה זו, ויסלחו לי על מרורי השנה החולפת. הרבה סליחות אבקש ביום הכיפורים השנה, ללא ספק. רק, אלוהים יקר, עשה שהשנה הזו טובה יותר, למען כולנו.
| |
|  כינוי:
Artemisia בת: 40 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
