אתמול הייתי בהצגה שמנה,שהשאירה בי חותם עמוק,והמון מקום למחשבה.

משחק מצויין של עירית קפלן השחקנית הראשית,שכה הפליאה להגיע עמוק

לתוך הנפש,במשחקה המרגש,בשמחת החיים ההומוריסטית המתובלת בכאב.

בהתכנסות שלה עמוק אל תוך הדמות ששיחקה,וההיזדהות המלאה עימה,

אפילו בעת שקדה לקהל,,,,,המבט הדומע בעיניה,לא נרגע והותיר רושם אדיר

של משחק אנושי ,מרגש,הבא ממקום נורא אמיתי.

שאר השחקנים:יפתח קליין,תמר קינן,ומיכה סלקטר עשו את המשחק לחוייה.

הוא התאהב בה,אישה גדולת מימדים.

כן,,,,ולא רק חיצונית,

אך זה מה שהכי רואים,

או שמה,

זה מה שרוצים לראות,,,,,,

אפילו שמחת החיים וההומור שלה

לא יכלו לכסות על מימדיה.

והלחץ החברתי האכזרי,שראה בה רק,,,,,,תיאור.

אשר הוכיח כי המירדף הבילתי פוסק אחר היופי,

בסופו של דבר,הפך אותנו לאנשים מכוערים.

אחח,,,,צובט.

האפשר ללכת נגד הדיעות הקדומות של העולם?

ושלנו?

רוצה להאמין שכן.