הבת המאומצת שלי טסה אתמול לקנדה עם משפחתה המקסימה.

אני מרגישה קצת כבדות,פתאום חסר לי משהו,ובטח שגם לשירי שלי.

כן כן,אני יודעת ,,,,עידן האינטרנט,,,,הסקייפי המסנגר מקל,מסכימה

אבל רק קצת,כי בכל זאת אין את החום האנושי,שיחות הנפש המלטפות,

הארוחות המשותפות,ההפתעות,הבילויים,הונגרייה,הצמות בתוך הראש,

חגיגות הדימיון הפרוע,ועוד המון שטויות שאת החיים ממתיקות.

גם את הפגישות עם טלייה האם הביולוגית,חברה מקסימה

שכל פגישה עימה הוא צחוק וחוייה.

אבל מה,יש ויש חברות טובה עם תשתית נהדרת, מלאת זיכרונות טובים.

ומה שנותר הוא להמשיך לטפח את הקשר ביבשת אחרת כי העוצמות של

חברות אמת,תמיד שומרת על הגחלת.

וכאן בארצנו הקטנטונת תמיד יש אוזן קשבת וחיבוק חם ואוהב,והמון ברכות

עם המתיקות שאת אוהבת,ברכות שיגשימו את עצמן.

ואנחנו,כמובן שנפגש שוב ושוב ו,,,,,הרי בסופו של דבר                                                            

אנחנו משפחה אחת גדולה.

ולכן,אני לא נפרדת.