יקירי..

השבת הזו עוברת לי קצת מהר מדי. בין אם זה הלחץ מהמבחן ביום ראשון (בין החשובים..) ובין אם זה הרגע הזה שהיה לי לחשוב על כל מה שקורה לי איתך. אבל אני עדיין לא מצליחה. אני מניחה שבסופו של דבר בגלל זה אנחנו בני אדם- אין לנו תשובות לכל אלפי השאלות שעולות לנו בראש בכל רגע נתון.

לא יודעת להסביר את זה. לא יודעת להסביר איך קורה שמישהו שמעולם לא ראיתי לא יוצא לי מהראש. אני מפחדת. קצת. מפחדת להאמין שזה אמיתי. לפעמים קורה שהלב אומר משהו אחד והראש אומר משהו שני, ואני כבר מזמן הבנתי שהלב שולט אצלי הרבה יותר. בכל מלחמת כוחות בין ההגיון לרגש, הרגש שלי מנצח ובדרך כלל מביא אותי למקומות הזויים לחלוטין. אז אני מניחה שבינתיים אני הולכת בדרך שהלב אומר לי, בין אם זה טוב, ובין אם זה רע.

שלא תבין לא נכון, הוא אכזב אותי הרבה פעמים, הלב שלי, כך שזה לא מבטיח במיוחד, אבל אתה מוזמן לקחת כמחמאה את זה שאני חושבת שיש טעם לקחת את הסיכון הזה.

היום, כשרבתי עם רו, האקס שלי, פתאום הבנתי כמה שהתבגרתי. פעם, הייתי בוכה במשך שבוע עליו, אבל אתה הצלחת להחזיר לי את החיוך. הנוכחות שלך שמצליחה לגרום לי להרגיש כל כך בטוחה

.

אני יודעת שזה לא המקום לספר לך את זה, אבל אני מרגישה שזה הזמן. אולי כי אני רוצה שתדע את זה. אני מרגישה שכשנפגש זה פתאום יעלה ואז יהיה קצת לא נעים.

באחת מהשיחות שלנו סיפרתי לך שאני בכאסח עם אלוהים, שרבנו קצת, פעם.

אני רוצה לספר לך על ילדה קטנה, בת 11, שעברה דירה עם אבא, אמא ואחותה הקטנה אל בית החלומות שלהם, אותו בנו במשך שנתיים, בישוב לפיד, סמוך למודיעין. נדמה היה לשני ההורים שחלומם מתגשם והם מתחילים חיים מאושרים יחד עם הילדות הקטנות. אני רוצה לספר לך על אישה צעירה, יפהפייה, שבמקרה הייתה האמא של הילדה בת ה-11, שחלתה בסרטן זמן קצר אחרי שנכנסה למקום שאליו רצתה כל כך להגיע. ואז, לספר לך על שגרת חיים כמעט רגילה, אבל עדיין מלאת עיניים עצובות ובוכות. בלי אמא.

אחרי זמן קצר, בערך שנה, אבא שלי הכיר את אישתו החדשה, לתי, שהביאה איתה כעבור שנה נישואים עם אבא, גם 2 ילדים יפהפיים.

לתי, היא אישה מדהימה. אין צורך לומר כמה הערכה יש לי כלפי אישה צעירה, רווקה, יפה, שלוקחת על עצמה משפחה שבורה ומתקנת אותה. היא עשתה מצווה, והביאה אותנו למצב של משפחה נורמלית שוב, ועל זה אנחנו מודים לה כל הזמן. למרות זאת, גם ריבים יש אצלנו בבית, אפילו הרבה יחסית. הקשר שלי איתה מסובך. אמנם לרוב אנחנו חברות טובות, אבל לפעמים דברים מתפוצצים וקשה להתמודד עם הסיטואציה.

למה אני מספרת לך את כל זה?

בגלל שהיום, כשראיתי סרט עם חברה טובה שלי, לא יודעת מה קרה לי, אבל בכל רגע שהם דיברו על האמא שלהם (שנפטרה גם בסרט...) נהיו לי דמעות. לא ידעתי כל כך מה קורה לי. בדרך כלל אני יודעת להתמודד עם זה. תמיד אנשים מסביב מספרים לי כמה שהם מעריצים אותי על זה שאני מסוגלת לשמר בתוכי שמחת חיים עצומה כשאני סוחבת איתי כזה מטען כבד. אני מניחה שהביטוי היחידי לעצב הזה מגיע דרך העיניים, שלא פעם אנשים שלא הכירו אותי אמרו לי שהן עצובות מדי.

ואז אני חושבת על זה שהבחור שהכרתי, נותן את כל כולו במשך סופשבוע שלם, בשביל אותו אחד שהרג את אמא שלי. זה נשמע רע, אני יודעת, אבל ככה ההרגשה. ואז אני מנסה לחשוב על השקט הזה שיש לך במשך שישי-שבת. בלי טלוויזיה, מכונית, בלי מסיבות וטירוף של לצאת ביום שישי בערב. ואני מקנא בך, שיש לך את השקט הזה, שיש לך את האפשרות לתת להוא למעלה את מה שאני לא מסוגלת לתת לו.

בנימה אופטימית זו, ובאמת אופטימית,

אני מחייכת בגללך.

"יש אושר שכמוהו לא ידעתי מעולם..."

שלך,

שלגיה

שבת שלום!