לכל דבר יש משמעות

טוב אז אולי לא חזרתי לגמרי, כי שוב נטשתי את הבלוג לכמה שבועות טובות, אבל אני כאן עכשיו! וזה מה שחשוב. בשבילי לפוחת, כי אני חושב שהכתיבה פה נותנת לי אפשרות להסיק מסקנות לגבי החיים שלי ולא לתת לי סתם לרוץ במעגלים. (או שכן, נראה בהמשך...)

טוב אז מה קרה בכמה שבועות אלה? לא הרבה, האמת היא. החיים שלי הפכו להיות מאוד שגרתיים מעז שאני בצבא ולא מלאים הפתעות כמו בעבר.

הדבר העיקרי שבלט זה רגשות אשמה שלא נתנו לי  שקט נפשי. הכול התחיל בטעות גדולה שעשיתי כשבחרתי קורס כללי מסובך ומשעמם במתמטיקה שכולו מורכב מהוכחות ומשפטים. מרצה שהיה חייב ללמד את הקורס באנגלית כי לומדים אותו סטודנטים שהגיעו מחוץ לארץ ( שני אנשים עם מראה אסיאתי והודי) לא יודע להסביר את החומר בכלל ובאנגלית בפרט. זה והשלמה של קורס קצינים גרמו לי לפרוש מהרצאות ולעבור ללמידה (חוסר למידה)  עצמית. אז עכשיו פחות מחודש לפני המבחן אני מוצא את עצמי עם פער ענקי וחוסר הבנה (משהו שלא קרה לי לפני, רק זה גורם לי להילחץ מאוד) בחומר.

העניין הוא שבגלל הצבא אין לי כל כך זמן ללמוד, ואם יש לי זמן אין לי אנרגיה בגלל העבודה המזורגגת שאני עושה. וחוסר הבנה הזה גרם לי להתייאש כל פעם שאני מתיישב ללמוד. טוב, אני בונה על הגנ"ש שיהיה לי עוד מעט, ומפחד לחשוב מה יקרה אם אני לא אספיק להשלים שם את הפער.

עדיין לא ממש מכיר אנשים בטכניון וקשה לי לדמיין איך זה הולך להשתנות בקרוב. טוב, יש את הקבוצה של הקהילה הומו-לסבית בטכניון שהצטרפתי אליה בפייסבוק והם עושים מפגשים לפעמים. אבל לא כל כך בא לי ללכת לשם לבד ולהתמודד ישר עם המון אנשים חדשים. האמת שגם כל העניין של חברים מהקהילה מעורר אצלי ספק. כי אין לי ממש חברים הומואים. משום מה אני לא מתחבר איתם למטרות חברות אבל אני נשאר עם ראש פתוח לגבי זה...

כשאני מגיעה הביתה בספ"שים, אני נדבק למחשב כמו תינוק לבקבוק עם חלב. לא יודע אם זה בגלל שאין לי משהו אחר לעשות או כי אני מחפש בריחה מהמציאות בעזרת משחקי מחשב וסרטים או כי אני צריך סיפוק רגעי כדי לפצות עם הדיכאון שיש לי בסיס.

אני מניח שאם היה לי חבר (או חברים טובים שאני יכול להיפגש איתם) זה לא היה קורה. אם היה לי חבר דברים היו משתנים, אבל  זה לא משהו שתלוי רק בי ומאגר המשאבים האנושיים לא מקל  על העניין.