| 9/2009
הדרך חזרה
היא תמיד קשה, אבל הפעם היא הייתה קשה במיוחד.
עליתי על המטוס בנורמן מנלי (קינגסטון) בכזה חוסר חשק, וכשאחת הדיילות הודיעה במיקרופון שיש עיכוב כי המטוס עוד לא קיבל את כל אישורי ההמראה, חשבתי ברצינות לרדת. נשארתי עם 100 דולרים ג'מייקנים בדיוק בכיס, שהם חמישה שקלים חדשים, ופשוט לא היה אכפת לי. חשבתי לעצמי מהר - אני כבר אסתדר, רק להישאר כאן, לא לעזוב, עדיין לא - אבל המטוס כבר התחיל לנסוע. באסה.
עברתי דברים מטורפים בטיול הזה, לטוב ולרע: הופעות של האומנים שאני הכי אוהב בעולם, שעד היום רק ראיתי ביו טיוב, דאנסים כל לילה (חוץ ממעט הלילות שנועדו להשלמת שעות ושאשכרה ישנתי בהם), וייבז כל יום כל היום - ומול זה שוד עם אקדח בקינגסטון, לראות בעיניים פעם ראשונה בחיים מה זה עוני של גטו, וסתם ימים או רגעים ביום של באסה, דברים שאני מניח שכל מי שמטייל לבד חווה במידה זו או אחרת...
כמה טוב לראות שוב את המראות הלא אמיתיים האלה, של קינגסטון שנראית אזור תעשיה אחד גדול, אבל מוקפת בהרים מוריקים שיכולים להזכיר לישראלי שלא היה רק את ירושלים, עם תל אביב ואילת ביחד. כמה כיף לשתות שוב טרופיקל רידים, לשמוע איירי אף אם, לאכול את הפירות והירקות שגדלים רק באי (לפחות באיכות כזו), לעשן את הגאנג'ה שכמוה אפשר למצוא רק במקום אחד בעולם ואז מאנץ' של בננה צ'יפס.
עברתי את הכל שוב, אבל בראש אחר. אם בגיל 18 חשבתי שאני יודע הכל על החיים ואז התגייסתי והבנתי שאני לא יודע כלום, הפעם ניגשתי לטיול הזה ממקום אחר. עם רצון אמיתי לדעת יותר על החיים שלי, לשלוט במה שיקרה בגורל שלי באופן הכי בלעדי שאפשר. וזה הצליח. פתאום קיבלתי רעיונות איך אני עושה את הקטע שלי באין מפריע, איך אני עושה כסף ממה שאני נהנה לעשות. ועכשיו, עכשיו זה הזמן לעבוד קשה כדי לגרום לזה לקרות.
אני יכול לספר כאן כל מיני סיפורים שקרו, אבל האמת שאני לא ממש רוצה. מה שרציתי לכתוב כאן בהמשך לחוסר החשק המשווע שלי לעלות על המטוס, הוא שתהיתי בטיול (בעיקר לקראת הסוף) אם יש לי בכלל סיבה אמיתית לחזור. ישראל נראתה לי כל כך עצובה, כמו איזו בריכת בוץ גדולה. הרגשתי שהכל תקוע בארץ, שכשאני אחזור הכל יהיה אותו דבר.
הופתעתי מכל כך הרבה דברים מאז הנחיתה שלי, דברים קטנים שיראו זניחים לקורא הממוצע, אבל הם שימחו אותי, ונתנו לי חמצן לקראת העבודה הקשה שמחכה לי עכשיו. סתם דוגמאות: שמו סוף סוף רמזור בצומת בנימין בדרך לכפר סבא. כמה אנשים נהרגו עד שהממשלה החליטה לשים רמזור בצומת הזו. קשה להגיד במצב כזה "עדיף מאוחר מלעולם לא", אבל עדיין, אנשים נהרגים ואנחנו לא רוצים עוד מזה.
ואמא שלי, שהצליחה לצמצם את החובות שלה באופן מדהים. פתאום הבנתי כמה אנחנו עשירים (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון למדינה שלנו, ולא בהכללה כי יש מצבים קשים מאוד גם כאן) ביחס למקום כמו ג'מייקה. אנחנו נצא מהמשבר הכלכלי (שאגב, טיול באזור ת"א מראה שלמראית עין או שהמצב לא קשה כמו שחושבים, או שאנשים פשוט לא חושבים על המצב. טיול ברכבת גילה לי היום המון שלטים של עסקים חדשים שמיועדים למעמד הגבוה באזור ארלוזרוב, מה נגיד), אבל את מי בעולם מעניין האי הקטן הזה בקאריביים, שאנשים בו לא עובדים, לא מאמינים בממסד ומדברים בשפה מוזרה שאף אחד אפילו לא מנסה להבין?
כל כך הרבה דברים קורים. מילים לא חשובות עד כדי כך...
אז מה אומר? לא היה אכפת לי להישאר, אבל גם לא נורא בכלל לחזור :) קיץ הבא שוב? אני מאוד מקווה!
וכמו שג'ה מייקס אומר:
EVERY DAY GOOD!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
