אני.. אני מכירה את עצמי יותר טוב משאר היצורים שטוענים טענות.. מגדירים אותי, מאפיינים אותי - גורמים לי לתהות- האומנם?? היתכן הם מכירים אותי טוב יותר?..

אני מחונכת (או שאולי סתם אופי דפוק) לא לפסול - אלא... לבדוק, להסס, אפילו להסס במה שאני יודעת. אני מאמינה שהכל יכול להיות בסופו של ד-ב-ר-!

היא - את עצלנית, מוכשרת אך יש לך בעיה לשבת על התחת ולהשקיע!.. - וואלה..

הוא - אני מכיר אותך, את ח-כ-מ-ה-! (וואלה?!) הכל יהיה בסדר! - בטח.. ברור..

שואלים תכלס? אז...

אני מאמינה בהכל (?!) אך לא מספיק בעצמי. שואלת הרבה.

בצורה רשמית, פורמלית - אני דופקת אחלה הצגה משכנעת! (אפילו אותי=\) קשרי החוץ ישמעו את שירצו ויסתפקו. מאוד.

אבל! אני מוכנה לנסות הכל - לבדוק הכל - איך שתגידו!

אפילו אם אני יודעת שלא אחזיק מעמד - ואשבר בסוף.

-טירונות-

צריכים לצאת למסע, עומדים ב-ח', בודקים שהכל וכולם בסדר!

אני.. אני חולה. החובשת ניגשת. אני מחייכת, אני יודעת שהיא לא תאמין לי ושאני לא אתווכח. אני מספרת לה שאני חולה, לדעתה, כמובן אחרי בדיקה קפדנית (!) של מס' שניות, אני בסדר!! - סבבה. המסע לא היטיב עמי (הפתעה O_O -> נאט) אך הסתיים. ->מרפאה ->בית^.^. לפחות בחגים הייתי בבית.

כך היה גם בפלאפון.. סורי.

ועכשיו, פאקינג מדעי המחשב, פאקינג קורס חוזר בפאקינג חדו"א! בפאקינג חדו"א 1! מתוך 2>.<.

תסבירו לי בבקשה, בבירור!.. שאני לא יכולה לרצות את כולם. הורים וכאלה. רגשות חסך על בנם בן ה37 שבלי תואר וכבר עם משפחה מאושרת. או-יו-יוי... הם.. הם פשוט מבוגרים ולא מגיע להם לסבול בגלל הילדים, גם ככה יש כבר בן אחד מאושר שמעצב אותם! לא ניתן לא עוד אחת ליפול.