זה היה סתם עוד יום רגיל, בעוד שבוע רגיל שנמצא בחודש רגיל לגמרי. התעוררתי לצליל הטלפון שלי, זה היה רועי. משום מה לא התצבנתי, למרות שיש לי נטייה לצעוק על כל מי שמעיר אותי לפני הזמן. הוא רצה לבוא לקחת עוד דיסקים, למרות שנתתי לו אתמול כבר שישה. "טוב... תבוא" אמרתי, משום מה במצב-רוח טוב מהרגיל. התלבשתי מהר, לא רציתי שהוא יבוא ואני עוד אראה כאילו רק התעוררתי. לבשתי סתם עוד בגדים רגילים, הסתכלתי דרך החלון – זה באמת היה סתם עוד יום רגיל, היה חם, כרגיל ולא היה ענן אחד בשמיים, גם זה כמו בכל יום אחר.
כעבור חמש דקות כבר יכולתי לשמוע את צעדיו בכניסה לבית שלי כשהכלב שלי נובח בקול ברקע, כמו בכל פעם שהוא מגיע. רועי נראה עייף מהרגיל, כאילו לא ישן כל הלילה.
"בוקר טוב" אמרתי בשמחה
"בוקר טוב גם לך" הוא השיב, וחייך את החיוך הגדול והרגיל שלו.
הלכנו לעבר המחשב והבאתי לו את הדיסקים. "מה יהיה?" שאלתי.
"זהו, אלה האחרונים! מבטיח" הוא אמר במעין צחוק שכזה.
"כן, כדאי לך מאוד!" צחקתי.
לפני שהספקתי להגיד מילה נוספת הוא כבר היה בדרכו החוצה, ממהר להגיע הביתה ולסיים לצרוב את כל הדיסקים.
המשכתי להתארגן, כמו בכל יום רגיל, למרות שמשום מה הייתה לי הרגשה שזה לא סתם עוד יום, אולי כי ידעתי מצפה לי בוחן במתמטיקה באותו היום, או דווקא בגלל הפעולה שבערב. בכל מקרה, משהו הרגיש שונה.
יצאתי מהבית, כרגיל בעשרה לשמונה, כדי להגיע בדיוק בזמן לצלצול. רועי שוב התקשר "תגידי, איפה את? יש סיכוי שאת מסיעה אותי?"
איזה תזמון, בדיוק יצאתי מהבית, "תצא עכשיו!" עניתי. ובאמת, כעבור דקה הוא כבר היה בדרכו למכוניתי כשעל גבו תיק והוא מחזיק אחד נוסף ביד, אחד לבית הספר ואחד לצופים. תמיד הצחיק אותי שהוא לא יכול לשים הכל באותו התיק.
היום הזה באמת המשיך בצורה רגילה לגמרי, כמה שיעורים לא חשובים, בוחן שהלך בו בסדר – כרגיל, צופים. בצופים היה קצת בלאגן במבנה, המרכזת אמרה לי לקרוא בדחיפות לכל הפעילים שיכנסו לנקות, ביניהם גם רועי. ניגשתי לכולם והתחלתי לצעוק "כל הפעילים למטה, עכשיו!". גם זה קטע שהוא דיי רגיל אצלינו בשבט. הפעולה הייתה כיפית, כרגיל. החניכים נהנו, כרגיל.
הכל פשוט היה רגיל ונורמאלי, שום דבר חדש או מיוחד. שום דבר חוץ מהתחושה הזאת, התחושה שלא עזבה לרגע – התחושה שאמרה שמשהו לא כזה בסדר ולא כזה רגיל, שמשהו שונה.
ניסיתי להתעלם, והתחושה עברה לגמרי כשהגעתי הבייתה סחוטה מעייפות ונרדמתי, בלי לבדוק אפילו אם יש לאן לצאת, הרי עכשיו חופש, שאני אשאר בבית?! כנראה שהפעם העדפתי שכן, ובלי לחשוב לרגע פשוט נכנסתי למיטה והלכתי לישון.
קמתי בבוקר מוקדם מהרגיל, למרות שהיה חופש. התארגנתי ומהר רצתי לישיבת צוות, היינו צריכים לבנות את הפעולות הבאות. אחרי הישיבה רצתי לישיבה נוספת בשבט, הכל היה עדיין רגיל, העומס הרגיל שלי. רועי היה אמור להיות בישיבה הזאת, אבל הוא משום מה לא הגיע. התקשרנו אליו ומהר מעוד התאכזבנו לגלות שהטלפון שלו סגור, כרגיל.
"גם כן רועי, אף פעם לא שם לב למה שהולך סביבו" כולם התעצבנו.
הנחנו לנושא דיי מהר והמשכנו בישיבה, כמה הודעות והחלטות – כרגיל.
החלטנו לעשות ג'ינגל לשבט לכבוד הטיול הקרוב, וכמובן שהחלטנו מיד שרק רועי יכול לערוך הכל במחשב, הריי הוא היה הגאון בינינו. הפלנו את המשימה הזאת עליו, מבלי להתחשב, מבלי לשאול אפילו אם הוא יכול. אני הייתי הזאת שהייתה צריכה להתקשר אליו מאוחר יותר בערב ולהודיע לו שהוא עושה את זה, לא משנה אם הוא רוצה או לא. זה על אחריותו.
חזרתי הביתה והתיישבתי מול הטלוויזיה, סוף סוף קצת מנוחה מהעומס הרגיל הזה. מנוחה לפני הארוחת חג עם המשפחה המעצבנת. נרדמתי.
כשהתעוררתי הבנתי שכבר מספיק מאוחר להתקשר לרועי ולספר לו על הג'ינגל. אבל בדיוק אז צלצל הטלפון.
כנראה שזה לא היה כזה יום רגיל אחרי הכל, כנראה שהתחושה אתמול לא הייתה סתם. לא רק שזה היה יום לא רגיל, זה היה יום שונה לגמרי מכל יום אחר שאי פעם עבר עליי.
עוד אחד מהנסיונות שלי, מלפני שנתיים, להעביר הכל לדף, לזכור כל פרט.
כי אז עוד זכרתי, הכל, עוד זכרתי את הקול שלך, עוד זכרתי את הריח שלך, עוד זכרתי איך נראית ההליכה שלך, עוד זכרתי את הסגנון דיבור שלך, עוד זכרתי את המגע שלך, עוד זכרתי איך תגיב לדברים, ואפילו זכרתי איך נראים כל הבוקסרים שלך.
אז...
אבל עברו כבר שנתיים, ואחרי שנתיים בלעדייך אף אחד לא באמת מסוגל לזכור את כל הדברים האלה.
אז הנה אנחנו, עוד פה, לא שוכחים לרגע, לא מסוגלים לשכוח, נאחזים בדברים שנכתבו לפני שנתיים, ובתמונות ישנות.
כי אין דרך אחרת, הכל לאט לאט מטשטש, לא משנה כמה נלחם בזה.
זה באמת לא נקלט. שנתיים.
אני באמת אוהבת אותך, למרות כל הזמן שעבר, וזה גם לא הולך להשתנות לעולם.
ולמרות שכבר מזמן חזרנו לשגרה, אתה כל כך חסר פה.
עברו שנתיים, נשארו כל החיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
