בדידות הדבר היחיד שאף פעם לא יעזוב אותי

היום ההרגשת בדידות עדיין איתי ולאט לאט טני מגיע עם זה זה לשיאי דיכאון חדשים

הבעיה איתי שאין לי באמצע כמו כולם אצלי אני או שחור או לבן, אני או שמח לגמרי או שאני עצוב ורוצה שפשוט כלום יתרחקו ממני או יתנו לי חיבוק(משום מה זה הדברים שאתה הכי רוצה אף פעם לא יגיעו אליך בזמן)
אני כלכך רוצה עכשיו לעשות ניתוח להסרת רגשות - החיים שלי יהיו הרבה יותר קלים בלי הכאב והפחד ואהבה שאני אף לא מרגיש אבל משום מה כלכך חסר לי
החיים שלי היו ככה אבא שלי בן אדם טוב ביסודו אבל יש לו רגעים שגורמים לי להתעצבן עליו אף פעם בחיים שלי לא הראה לי שהוא אוהב אותי, הוא אוהב אותי אני יודע אבל עדיין לא החלטתי אם זה בגלל שאני הבן היחיד שלו או סתם כי אני אחד מהילדים שלו

אמא שלי בדיוק ההפך(לא מבחינת אנשים טובים אנשים רעים) היא גידלה אותי כל החיים באווירה של האהבה וחיבוקים וכל אלה בגלל שהייתי הרבה יותר קרוב אליה- לאט לאט התרגלתי עד שהגעתי למצבי הנוכחי שמרגיש שפשוט חסר לו משו למרות שאף פעם הוא לא באמת הרגיש אותו.
ההורים שלי דתיים אני כבר ממש לא, ואני מתחיל לתהות (אני עושה את זה הרבה וכמעט תמיד הסיבות והתוצאות שגויות) למה אני מאמין באלוהים? לפני כמה ימים זה היה בפשטות "כי אני צריך מישו להאשים שכואב לי, ושיהיה לי את התקווה שהוא יבוא ויעלים את הכאב איכשהו"
היום זה היה יותר "אני מאמין בו כי אין לי ברירה, אין לי חוץ מהדבר הזה שום תקווה"
בכל מקרה ההורים שלי די יודעים שאני לא דתי אבל הם מתעלמים מזה וכל יום מחדש אני צריך להקרע בין האם פשוט לשים זין על הכל ולעשות מה שבא לי ולתת להורים שלי לסבול ושיתאכזבו או שאני אשתוק וכמו תמיד אסבול בשקט? המאבק המטופש הזה מתחיל להמאס עליי כבר למרות שכבר לא נשאר לי הרבה עד הצבא ו18
אני צריך לחשוב על דברים שונים אז אם תסלחו לי