תא קולי

ידידה שלי נכנסה יום ראשון אחד לגלידריה בניו יורק. היא  בחרה לעצמה גלידה והופ, מי נכנס? פול ניומן. פול פאקינג ניומן. אתם לא חושבים שזה לא הוגן שיש אנשים שזוכים לעבור את כל החיים כשהם נראים עד כדי כך טוב? ידידה שלי התרגשה מאד. אבל אז היא חשבה: בטח כל כך נמאס לו מאנשים שפונים אליו בהערצה. הוא רוצה להיות כמו כל אחד, נכנס לחנות, עושה מה שבא לו בלי שיטרידו אותו. אז היא נשמה עמוק, שילמה על הגלידה שלה ויצאה. בחוץ היא עמדה ונרגעה ופתאום שמה לב שמשהו חסר. הגלידה שלה. היא שכחה אותה. כמה מביך. עכשיו להיכנס שוב מול פול פאקינג ניומן? חשבה על זה קצת ובסוף החליטה: אנשים לפעמים שוכחים דברים. מה לעשות. אז היא נכנסה פנימה ופנתה למוכר ואמרה לו: שילמתי על הגלידה שלי אבל שכחתי אותה פה. והמוכר הביט בדלפק ואמר, לא, אין פה כלום. והיא אמרה, לא יכול להיות, הרי שילמתי עליה לפני רגע, אתה זוכר, ויצאתי ואין גלידה. והמוכר התעקש, לא הפקרת שום גלידה בשטח. והם המשיכו לדון בעניין, עד שפול ניומן ניגש, התכופף אליה ולחש לה באוזן: זה בתיק שלך. 

בוב מספר:

נרשמתי פעם למועדון כושר באיזור האיסט וילג', שבו גרתי. לא ידעתי בזמנו שזה מועדון של אנשי מאפייה. פגשתי שם טיפוסים מעניינים. כמו טוני בלאק. הוא היה ענק, בודי בילדר. פעם אפילו היה 'מר קוני איילנד'. כשפגשתי אותו העיסוק העיקרי שלו היה Button Man. אתם מכירים את הביטוי? כשאומרים למישהו Button up, מתכוונים 'תשתוק'. אז טוני משתיק אנשים לצמיתות. פעם הוא נכנס איתי לסאונה ושאל אותי: אתה מהטובים? והכוונה שלו הייתה למאפייה. אתם צריכים להבין, לתפיסתם, אנשים רוצים זונות, סמים, הימורים, ולכן אנשי המאפייה פשוט נחמדים מספיק בשביל לספק את הביקוש הזה. לכן מבחינת טוני, המאפייה הם 'הטובים'. התיידדנו קצת.

באותה תקופה האזור הידרדר. יותר ויותר פשע, סמים, פריצות. התחלתי לחשוש קצת. התקשרתי לאחי ושאלתי אותו אם יש לו אקדח לתת לי. הוא אמר כן, אבל הוא מקולקל, החלק שמטעין כדורים לא עובד. אמרתי מושלם, ככה אני אוכל לנפנף באקדח ולא לירות. כשטוני ביקר אצלי הוא אמר, אתה לא חושש קצת לגור באזור כזה? ואמרתי, אל תדאג, יש לי אקדח. באמת? הוא אמר. תראה לי. אז הראיתי לו. זה היה אקדח בראונינג צנוע. טוני העיף בו מבט ואמר, זה מקולקל! ואני אמרתי, כן, אבל זה בסדר, אני לא רוצה באמת לירות, רק להפחיד אם צריך. וטוני אמר תקשיב, אם מישהו בא לשדוד את הטלוויזיה שלך ואתה בא עם אקדח, מבחינתו אתה ניצב בינו לבין הטלוויזיה. והוא לא יודע שהאקדח מקולקל. הוא יירה בך. תן לי לתקן את האקדח. אמרתי לו: אתה מסוגל לתקן אותו? והוא אמר: אני מכיר מישהו.

כעבור שבוע הוא חזר עם שקית נייר חומה והניח אותה על השולחן. פתחתי אותה. אקדח מגנום 45 מ"מ. מפלצת. אמרתי לו זה לא האקדח שלי! והוא אמר, זה יותר טוב מהאקדח שלך. אבל אני רוצה את שלי, התעקשתי. וטוני אמר: אתה יכול לירות בדבר כזה גדול עם זה. אמרתי לא, טוני, אני רוצה את האקדח שלי.

וטוני אמר: בוב. אתה ל א  רוצה  את האקדח ש ל ך.

וכך נגמרה התקופה שבה הייתי חמוש.