גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

אני כל הזמן מפתיעה את עצמי, סתאם...שיהיה מעניין בחיים.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת זו הרגשת ה"באסים" בבטן דופקים חזק חזק. מסביב המון אנשים, אני עומדת בעמדה קצת גבוהה כדי לראות את שטיח האנשים נפרש לכל פינה.

אחרי יום העצמאות, היו הרבה מסיבות בהרבה מועדונים, כמובן, שלא יכולתי לפספס אף אחת מהן. יכול מאוד להיות שזה הפרות והכבשים שאכלתי, שרצו קצת לקפוץ ולרקוד בבטן שלי... ויכול להיות שזה השילוב בינהן לבין הבירה שעלתה לי לראש, וירדה בחזרה באינסטלציה המקומית. בכל אופן, זה מצב די שכיח אצלי. חייבת לספק את הצורך שבאף, בריח של זיעה חמוצה שנמרחת עלי כל פעם שאני צריכה לעבור בין אנשים.

הלוואי והייתי יכולה בשלב הזה לכתוב "איכסססס" אבל, האמת היא, שזה יותר מצחיק אותי מאשר מגעיל. לך תבין עשבים...

המועדונים בארץ, כמו קיבוץ. אתה יכול לפגוש שם את כולםםםםםםם. וכשאני כותבת את המושג "כולםםםםםם", אני מתכוונת ל"כולם" + אשתו + הבוס + משפחתו + נכדיו + ניניו + האקסיות שלו+ ושאר חיות, וגומר.

האמת, יש בזה יתרונות. כיף לי לראות את "כולם" ולחלוק איתו את הבירה לפעמים... טוב נו, רק שלוק קטן... וזהו! :)

נעים לי, לראות את כל הילדים שמזילים על ה"מיני" שלי ריר, ועוד מסמיקים תוך כדי הערה ערסית בסגנון "גם זאת בסדר...לפחות תגידי תודה" ?!?!?!?!?! יאללה יאללה , חשבתי לעצמי... מה זה "בסדר"? שאלתי את עצמי? הלחינם השקעתי שעה מול המראה? אני נועלת את את נעלי ה"עקב בגובה התאומים (=הגובה מבינהם)" ונזהרת גם לרקוד וגם לא ליפול... ותאמינו לי זה היה מאוד קשה. אבל אני, אין מצב שאני אכנע! גבוה גבוה יש יותר מהכל. ואחרי כל זה...כל מה שאני מקבלת זה ציון של "בסדר"?! ועוד רוצים שאני אגיד תודה?! הפנתי אותם מהר מאוד לבקש "תודה" במקום אחר. ילדים יזרעאלים חצופים!

מכל הגברים שפגשתי בעולם , מכל אלו שהזלתי עליהם ריר, הסקנדינביים, האמריקנים, האוסטרלים, ואחרים, תמיד התגעגעתי לחרא השחור המקומי. נו... מה לעשות... מסריח מסריח, אבל לפחות מדבר עיברית.

טוב... כמו שהתחלתי ככה אני ממשיכה, לקפץ ולהשתולל לי ... כמובן, כל זאת קרוב לבר או מעקה שניתן לאחוז בו, וביד אחרת סיגריה ובירה. קלטתם?! איזה יכולות "מולטי טאסקינג" שפיתחתי לעצמי? גם בירה וגם סיגריה והכל ביד אחת!! נו טוב... בסוף יחברו לי סוללות ואני אפצח בשיר: I'm Suzi Surprise... לפחות עד שיגמרו הסוללות, ובהנחה שלא יפילו אותי "נעלי התאומים" שלי...

אחרי כמה עשרות דקות, "סוזי סופרייז" התחילה להתעייף, או מדוייק יותר לאמר, איבדה את יכולות הריכוז שלה, ואיתם, הלכו גם יכולות המולטי טאסקינג... נו טוב, היד שיחררה את הבירה... שאגב... נראה היה שהכוס מעולם לא מתרוקנת... מזל, אבל מזל

שהכל נשפך ולא עלי...כל הקצף נראה כמו, האבק שכיסה את סביבות "התפוח הגדול" בימים שאחרי הארוע בספטמבר האיום...

מה אני אגיד לכם...מזל ששתיתי קצת , ככה מצאתי את כל הארוע מצחיק...

הערב נמשך, ואני כמו נמר שמחכה לטרף, מחכה בציפייה דרוכה לראות מי יהיה האדם "התורן", כפי שאני אוהבת לקרוא לו, שידרוך ויחליק על שאריות הנוזל המבעבע הזה, שנשאר לו על הרצפה. לצערי לא חיכיתי מספיק זמן... פשוט הייתי צריכה ללכת הביתה... OR SO I WAS TOLD... איך שדברים טובים נגמרים להם מהר...

אז אין סיום לסיפור הזה... אז מה?!

חשבתם ככה בחינם אני אקום בבוקר אצחצח שיניים ואכתוב סיפור טוב?!

אז זהו שלא!

היום , היום שאחרי, ואין לי עדיין פואנטה, אבל כבר מתעוררים בי הגעגועים למועדון ישראלי ובירות שנשפכות על הרצפה ועל אנשים מסביב... וזה לא דומה לשום דבר באוסטרליה. גם, ואפילו, הבירה שם לא נשפכת באותו האופן כמו שכאן בפרובינציה, אפילו השחורדיניות, לא מנענעות כמו שכאן, והגברים... נו טוב... גברים כמו גברים... אי אפשר בלעדיהם... הם הנכס האמיתי שיש לבחורות, לא?!