גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

ההרפתקה היומית שלי לוקחת אותי לנמל התעופה, בן גוריון. תאמינו לי או לא, 'מתה על המקום החדש הזה.

קודם כל, יש לזה שם של מועדון: טרמינל 3 סבבה של שם! וכבר נאמר טוב שם טוב, ממשהו אחר, טוב לא פחות...

בכל אופן, איך שאני קמה בבוקר כולי התרגשות לקראת הטיול לקניון של המפלצות המעופפות, לבשתי את שמלת השבת שלי, האכלתי את האוטו שלי בקצת נוזל חיוני...ו...תאמינו לי הוא אוכל...אוכל מהכרטיס אשראי שלי בקצב. אוטו גרגרן.

כבר בדרכי, אני מתענגת לי על זיוף בקולי קולות, בשיתוף עם הרדיו ברקע, תוך כדי שאני חולפת לי על נוף הים האהוב, בכביש החוף. עוברת את הפסל האדום של הכסא, או נכון יותר, החלק הכמעט חד מימדי שנשאר ממנו. וממשיכה כך הלאה בדרכי. ככל שאני מתקרבת הפרפרים בבטן משתוללים יותר. וואי וואי וואי איזו התרגשות! כולה נסעתי לנמל תעופה, ושלא תחשבו שהתרגשתי מהעובדה שאני הולכת לראות את מי שבאתי לאסוף, אלא, פשוט ריח החו"ל שאני הולכת להריח בטרמינל גרם לי לHIGH מטורף. וואלה מודה דפוקה מארץ הדפוקים אנוכי. אבל, יש דברים שפשוט גורמים לי להתרגשות. אחד מהם זה הטרמינל, שני, זו הדרך אליו.

כמובן אני חייבת לציין, שקרוב מאוד לחבצלת השרון, לא יכולתי להזיז את עיני מאופניים שנסעו בצד ימין של הכביש המהיר. פשוט, היה לו שלט של "ל" שנתלה מאחור על כסא הרוכב. אני ממש מקווה שאחותי לא מגיעה במטוס עם שלט דומה.

בכל אופן, הגעתי בשלום, ויחסית בקלות להיכל  הטרמינל.  משום מה הופתעתי לגלות שלא עברתי שום סוג של בדיקה ביטחונית, מעבר לחיוך וקריאת שלום בכניסה למתחם, ע"י בודקת נחמדה וחייכנית, אפילו לא רצו לפתוח תא מטען. יזרעלית כמוני נלחצה לאללה. אבל מה 'כפת לי אני?! מיד הבנתי את הנחמדות ההתחלתית, איך שאני נכנסת כבר בהתחלה גנבו ...אה... גבו ממני כמות נכבדת של ירוקים כעמלה על החניה... נו מילא... חשבתי לעצמי...

אחרי שחניתי, נאלצתי לצאת לטרק (=טיול מטיש ארוך) עצבני, וכשכבר הגעתי להיכל התהילה, הלא הוא, אולם מקבלי הפנים בטרמינל, גיליתי שיבש גרוני, וחייבת אני להוציא סכום "סמלי", עבור שתייה, שלא היה מבייש שום מועדון יוקרתי ב"תפוח הגדול".

בינתיים, כהרגלי, נתתי לסטייה שלי קצת חיים. עברתי בין אנשים והייתי חייבת קצת להקשיב לשיחות שלהם:

טוב, שיחה ראשונה, מצד ימין נערכה ע"י שני בחורים:

קרח: בוא בוא לכאן, הכי טוב לשבת על הספסלים.

בלונדיני: כן צודק, אין לי כח לעמוד שם עם כל אלו שרוצים לפגוש ת'חברים שלהם שחוזרים לארץ.

קרח: תגיד מותר לעשן פה?

בלונדיני: אני חושב שצריך לעשן בחוץ, אבל, נראה לי מדליק לשבת עם סגריה ביד, ככה ישימו לב אליינו יותר.

קרח: כן כן, הכי טוב, זה הבחורות באולם הזה... ממילא הן כ"כ לחוצות כשהן עוברות בשער, שאנחנו תמיד יכולים להציע להם עזרה... ו...מפה לשם, ...אתה יודע איך זה...

בלונדיני: אולי צריך להסתכל מי מגיע עם הרבה קופסאות של דיוטי פרי, ככה נדע, למי לא לעזור...

שיחה קצת הזויה... אין ספק... אבל, ההסבר היחידי ההגיוני שיכולתי לתת לה, בייני לבין עצמי, שהם באו לחפש. וואלה, לפחות יש להם ראש לבחור אחת עם דרכון זר. יש כאלו מפנטזים על מליונרית, ויש אחרים שמפנטזים על דרכון בשפה אחרת...

אהבתי במיוחד זוג מבוגר יחסית, שהמתין לחבריו האמריקנים שהיו צריכים לנחות, כשסוף סוף הם הופיעו, אחרי צפיה ארוכה והתבוננות ממושכת בלוח הנחיתות, החלו צהלות השמחה וההתלהבות, חיבוקים נישוקים וכולי. פתאום, אני שומעת את הגבר שהמתין בקבלת הפנים אומר לזה שרק הגיע: הכל בסדר? הבאנו לך וואליום, שתירגע אחרי שהגעת לכאן... המממ...אין ספק שהם דואגים וחושבים קדימה...

כמובן שהופיעו כמה פאקצות מבוגרות בכפכפים עם עקב גבוה, שהרגע נחתו מטורקיה. הדבר החכם ששמעתי מהן היה:..... בעצם לא שמעתי מהן שום דבר חכם... סורי... אולי בנחיתה הבאה שלהן... מה שמשך את תשומת ליבי אצלהן, היה, שאת המזוודות הן גררו על הרצפה ולא על הטרולי. פשוט, הטרולי היה מפוצץ בהמון חבילות גדולות וקטנות מהדיוטי פרי... לאן הן אמרו שנסעו? לטורקיה? או לדיוטי?

סבתא נחמדה אחת, חיכתה לבת שלה שהגיעה עם הנכד לביקור לרגל יום הולדתה (=של הסבתא). הסבתא המתרגשת קפצה למרכז השטח התחום, שדרכו מגיעים הנוחתים, כי פתאום זיהתה את הנכד... כמובן שבעמידה שפופה היא קראה לו, ושאלה: "מי בא לספתא"? הילד המבוהל מכמות האנשים שבקבלת הפנים ומהאשה שבאה לחבק אותו, התחיל לברוח ולהתחמק ממנה... זה היה ממש מביך ומשעשע כאחד. הספתא המסכנה נדרשה לרוץ ... כמה פעמים קרה לכם שאתם רודפים אחרי ההפתעה שלכם?

נורא נחמדות היו גם הנזירות , שהגיעו כנראה ממסדרים שונים. היו תלבושות בצבעים שונים. במיוחד אהבתי נזירה אחת שלבשה מעין בגד תכול, ובגוף נראתה כמו האמפטי דאמפטי, אלא שהכובע שלה היה כ"כ יפה, שהזכיר לי את היידי בת ההרים, משהו בין כובע טמבל ישראלי לבין כובע הולנדי מסורתי. משהו מקסים ותמים למראה. השאלה היחידה שהייתי שואלת אותה זה לגבי הנעליים: תגידי... אחותי, אני מבינה שנחתת הרגע בארץ הקודש, אבל מה יהיה עם הסנדלים התנ"כיות האלו? הם יצאו מהאופנה כבר בימי מתושלח!

בשלב הזה הייתי חייבת לנשום קצת אויר צח, והחלטתי לצאת לסיגרע. איך שיצאתי מהאולם החוצה, כבר הרגשתי הרבה יותר בטוחה. פשוט ראיתי את איך קוראים לו, זה המפורסם של זק"א. הוא היה שזוף יותר ממה שנראה בטלוויזיה. תשמעו, ברגע שרואים אחד כמוהו זה ממש עושה טוב על ה"נשומה", פשוט, ככה אני יודעת, שאם כבר לא בדקו אותי כמו שצריך, אז, לפחות אם יקרה משהו, אז יהיה מי שיאסוף את כל החתיכות שלי לשקית אחת. תודו שזה מרגיע.... קצת...

ברגע שראיתי שזמן הנחיתה שהופיע על הלוח, שונה לשעה שכבר לא תהיה היום, הבנתי שיש לנו פיצוח, והמפלצת המעופפת אם או בלי "ל" מאחור, כנראה נחתה. אחותי הגיעה בשלום וציינה לשבח את הטייס המהולל. בשלב הזה הייתי חייבת לאכול משהו... אתם יודעים כבר, ההתרגשות מעוררת תיאבון. לא רק את התיאבון שלי... גם את התיאבון לירוקים נוספים בשדה התעופה... נו ...מי שאוכל לא מתלונן.... רק קצת...

אחרי הסנדביץ', ואחרי שאספתי את החבילה שהגיעה, אפשר היה לחזור הביתה. כמובן בדרך... היינו צריכים לשתות קצת אורנג'אדה...

חייבת לציין שהאולם עם העמודים הגדולים שמורכב לוחות של מצבות היה נחמד מאוד. במיוחד מצא חן בעיני, העובש שהתחיל לצמוח על גדר המזרקה שמפרידה בין הנוחתים למקבלי הפנים... מעניין איך יראה המקום בעוד חמש שנים של הזנחה, ולא עכשיו שהכל חדש... מקסימום, תמיד יוכלו להשכיר איזה אולם או שניים למסיבה... חתונה / בר מצווה ... משהו משהו...