לפעמים אני מרגישה כמו החתול שלי. אודי (אוד מוצל), החתול האינפאנטיל והאהוב במיוחד, בעל תחביב מאוד מיוחד. יש לו נטייה להתעצבן על הזנב שלו. בחיי, הוא חתול בוגר, ועדיין לא למד לשלוט על הזנב שלו. הזנב הצוהל זז מצד לצד בשימחה ובכייף, ואודי ממש מתעצבן, צווח, משתולל, וכועס עליו. לפעמים זה משעשע... אתם יודעים ככה זה כשמסתכלים מהצד ורואים מישהו נלחם בעצמו... והכל מהצד כמובן.
אני קצת כמו אודי.
נפל לי האסימון...אההה יש לי פלאפון בעצם...אבל לא משנה... קשרתי בכל אופן אחד לשרוך של הנעל, לזכר ימים עברו. שיהיה.
אני, למי שלא הבין עדיין, נמצאת לקראת הגירה ממש ממש בקרוב. כבר ביקרתי את הגינה של השכן, והיא אכן היתה מאוד מאוד ירוקה. והשכן לא ישן... הוא סתאם זקן... , בלה בלה בלה... מה שרציתי להגיד שנאלצתי לחזור במשך השנה האחרונה לארץ, בגלל רגשנות יתר וגעגועים טיפשיים. לפני שנסעתי, הייתי בטוחה שלעציץ שלי, אין מצב שאני חוזרת! אין מצב אין מצב!!!!! אופס.... איך שדברים משתנים להם פתאום... אז חזרתי...פתאום דברים נראו אחרת... פתאום לא הכל היה פה שחור ומפוייח, ופתאום אני אוהבת פה הכל, את הנופים, והאנשים, והציפורים והקברים והפרחים שמונחים עליהם, את כל מה שיש ואפילו את מה שאין וחסר. קרה לכם שהתרגשתם ממשהו שהיה כל הזמן מתחת לאף שלכם? ואני לא מדברת על מוקוסים ונזלת!
מפתיע איך הבנתי, שהכחול והלבן זורמים ופועמים לי חזק מאוד בעורקים. ואני תמיד חשבתי שיש שם רק אקוורלים...
נו טוב. עכשיו שהתעשתתי, אני צריכה לעמוד מול כריש החיים. אז מה עושים עם כל התובנה הגדולה הזו? ומה השתנה היום הזה מכל הימים והאוקיאנוסים? מאיפה באתי ולאן אני הולכת? לא רוצה להיות כמו גוגן שחשב שמצא לו גן עדן אבוד, ובסוף הסתבר שגוגן בעצמו היה האבוד היחידי בתוך גן העדן שהוא כ"כ האמין בו.
התחלתי ללמוד את הכחול והלבן מחדש. אתם יודעים, גם פה, צריך לעשות אלמינציה, להחליט מה לוקחים ומה משאירים. ככה זה כשאורזים. הלימבוס הזה, מאפשר לי קצת לעשות קצת ספירת מלאי.
כשאני בודקת את התרבות שלנו, אני רואה שרב האמנים יוצאים נגד. גם הם כמוני בדיוק, יש להם הרבה מה להגיד, וזה תמיד נגד. נגד הכחול והלבן. איך זה שאנחנו תמיד מוצאים את עצמנו מלקקים פצעים, מורחים יוד, אבל, שואפים לרחוק מכאן? כאילו, שהאקוואריום שלנו עומד בפני סערה?
באופן מוזר, גיליתי שאני לא יכולה ליצור יותר בארץ. ימים ספורים קודם, כשעוד הייתי בארץ הקנגרו והקואלות האין סופית, היה נדמה כאילו שהמכחול עובד מעצמו ואני רק מחזיקה בו. ופה, היד התחילה לרעוד. יותר קל להתבונן באקוואריום מבחוץ, מאשר להיות חלק ממה שהוא מכיל.
ארבע עשרה שנים עבד יעקוב למען אהובתו רחל. ומה נהיה אח"כ? הוא המשיך להתלהב ממנה? העבודה הזו לא סחטה את כל הכוחות ממנו? יגיע המשיח ואני אעלה על מטוס, אבל, כנראה שאת מה שזורם לי בעורקים אני לא אשנה.
אולי, אני אצליח להפיק הרבה יותר מחוץ לאקוואריום מאשר מבפנים. אולי, אני אצליח לשלוח איזה גלגל הצלה "מייד אין אוסטרליה". אולי אני אפילו אצליח לפתח איזו זהות אוסטרו-ישראלית. אולי אני אפילו עלולה להיות אוסטרלית מוצלחת(?) גם להם יש קצת כחול ולבן מעבר לאדום בעורקים.
אני מקווה שיש עוד מקום ללמוד, לפני שאני אהפוך להיות סתאם זקן שישן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
