חייו של דובר... או - תסכול במסדרונות הכנסת...

צניעות האשה
א חובת האשה להיות צנועה וזהירה ביותר שלא יכשלו בה בני אדם. כי המסתכלים אפילו רק בפניה או בידיה, נקראים רשעים ויורדים לגיהנָם, והיא תיענש בעונש כל אחד ואחד מהם, מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה להתרחק מפניהם. וכל־שכן אם גילתה מקומות הצריכים כיסוי, כמו שיתבאר בפרק שלפנינו, או שנראתה מקושטת לעיניהם (כדלקמן סעיף ח'):

ולאידך גיסא, שכרה של־אשה הרבה מאד לעולם־הבא, ורב טוּב הצָפוּן לה, הוא בפרט על שמירת צניעותה. וזוכָה גם בעולם־הזה שיהיו בניה תלמידי־חכמים וצדיקים:

כיסוי הראש
ב היוצאת לרחוב או לשוק כששְׂעַר־ראשה גלוי, היא עוברת על דָּת־משה רבינו עליו השלום. שהרי לגבי סוטָה נאמר (במדבר ה', י"ח) וּפָרַע את ראש האשה, דהיינו שהכהן צריך לגַלות את שְׂעָרָהּ כדי לבזותה. ומכאן למדו רבותינו ז"ל אזהרה לבנות־ישראל שלא תצאנה גלויות־ראש כַּגּוֹיוֹת:

לפי־כך חייבת כל אשה לכסות כל שערותיה במטפחת, באופן שלא ייראה מאומה מהן, ושאפילו שערה קטנה אחת לא תבצבץ, גם כשהיא זקינה שהלבין ראשה. [ומטפחת שקופה, אינה נחשבת כסוי, וכדלקמן אמצע סעיף ו']. וגם מי שנתגרשה או נתאלמנה, חייבת לכסות את שער ראשה:

כיסוי הראש לרווקות
ג יש אומרים כי לא רק נשים נשואות, אלא גם בתולות חייבות לכסות שער ראשן, וכן נהגו בעבר בכמה ארצות (כגון בתימן, פרס ותוניס) שגם ילדות קטנות ביותר כיסו ראשן ואפילו בבית, כמו הנשים הגדולות:

וכהיום בארצות שאנחנו נמצאים בהן, שנשתנה המנהג ואי־אפשר להחמיר בזה, לכל־הפחות יש להקפיד שלא תלכנה הבתולות כששערן סָתוּר ומפוזר, שאינו דרך צניעות, אלא קלוע צַמּוֹת או אָסוּף:

כיסוי הצואר והעורף
ד צוארה של־אשה, אף־על־פי שמותר לה מצד הדין לגלותו, אבל מעצם החזה שתחת הצואר (והעצם בַּכְּלל) וָמטה, חובה שיהא מכוסה, ולכן צריכה לשים לב לסגור גם את הכפתור העליון. וכן בעורף, יהא מכוסה מן החוליא הראשונה (ולכל־הפחות מהשנייה). ותקפיד על צדדי הצואר, שלא יהא מגולה מהתחלת השיפוע לצד הכתף. ולכן טוב שיהיה שם "צוארון" סגור. ובדורות שעברו, נהגו הנשים לכסות גם את כל הצואר והעורף:

כיסוי הידיים
ה ידיה, חובה שתהיינה מכוסות מן המרפק ומעלה, והמרפק בכלל. אך לא יהיו השרוולים רחבים מדאי, כי אז עלול להתגלות המרפק, ואפילו למעלה ממנו, למי שעומד ממולה כשהיא מגביהה את ידיה:

ומה־טוב מנהג הצנועות המכַסות עד סמוך לכף היד (דהיינו שנשאר מגולה כמעט רק כף היד והאצבעות), וכמו שנהגו כולן בדורות שעברו:

כיסוי הרגליים, גרביים ובגדים בלתי שקופים
ו רגליה, חובה שתהיינה מכוסות עד סופן דהיינו עד העקב, וגם כַּפּוֹת הרגליים והאצבעות. השמלה או החצאית תכסה את הרגליים עד כמחצית השוֹק, ולכל־הפחות עד לְמַטה מסוף הברך (10-15 סנטימטר) באופן שלא יתרוממו ותתגלה הברך, לא רק כשהיא עומדת, אלא אפילו בעת שיושבת או מגביהה את הרגל:

יתר השוֹק, יהא מכוסה בגרביים בלתי שקופות (בעובי 70 "דֵּנְיֵר", ולכל־הפחות 40 "דֵּנְיֵר"). קל וחומר שאר בגדיה, אסור שיהיו שקופים[א] או בצבע לבן עשויים מבד דק, שנראה דרכם אפילו משהו מבשרה, או בגדיה הפנימיים. לפי שכשאינו אטום, נחשב אותו מקום כבלתי מכוסה:

וכל זה לא רק בצאתה חוץ מביתה, כגון לחצר או לחדר־המדרגות וכל־שכן לרחוב או לשוּק, אלא אפילו בהיותה בבית, כל שיכול לראותה איש זר, ואפילו אחד מבניה הגדולים. הן הנמצאים בבית, הן שיכולים להיכנס אפילו לזמן קצר. ולכן אפילו רגליה צריכות להיות מכוסות בגרביים גם בבית, ואפילו בימות החוֹם:

צורת הבגדים וצבעם, והנעליים
ז כמו־כן חובה שיהיו בגדיה רחבים, וכעין שנהגו בכל הדורות הקודמים, וזאת כדי שלא להבליט את צורת הגוף, ובפרט איברים שהצניעות יפה להם. כי הבגדים "הצרים" הללו ודומיהם, גורמים "צרות" רבות ורעות בעולם, רחמנא ליצלן. ולא כמו שפרצו גדירות מקרוב ללבוש בגדים מהודקים לגוף:

וכל־שכן שאסור לה ללבוש מכנסיים (אלא אם־כן שמלה או חצאית מעליהם), כי ניכר על־ידי זה פישׂוק הרגליים, והיא חרפה גדולה ופריצות עצומה:

ולא תלבש בגד שצבעו אדום, ובכלל זה מטפחת־ ראש אדומה, וכן כובע אדום. אך בגד שאינו אדום ממש, אלא כגון "בּוֹרְדּוֹ" וכדומה, וכן אם רק מיעוט קטן מן הבגד הוא אדום, אפשר להקל. ודוקא "בורדו" הנוטה לצבע חוּם, ולא לאדום:

כמו־כן לא תלבש בגדים מבריקים או מצויירים באופן רועש ומשונה, או בולט, כגון צבעים מנוגדים. ותתן דעתה שלא יהיו רווחים גדולים בין הכפתורים או הלחצנים, כי עלול שיתגלה בשרה מבין הרווחים. ובשמלה או בחצאית, לא יהא פֶּתַח או שֶׁסַע אפילו אם כולו מתחת הברך, גם כשיש לה גרביים, לפי שזוהי דרך פריצות למשוך את העיניים. הנעליים לא יהיו בעלי עקֵבים צרים וגבוהים מדאי (הגורמים שינוי בצורת ההליכה), ולא ירעישו בזמן הליכתה:

וכן כל כיוצא באֵלו עניינים שקשה להאריך ולפרטם, ומובנים הם ממילא שצריך להימנע מהם. וצריך לפקוח עין לבלתי היגרר אחרי תרבות אנשים חטאים, הטבועים ושקועים ראשם ורובם בתאוותיהם הבהמיות והמשוקצות, ומפיצים כיוֹם טומאה וזוהמא בכל העולם:

תכשיטים, אודם, כְּחוֹל
ח לא ניתנו תכשיטים לָאשה, אלא כדי שתתקשט ותתנאה בהם בתוך ביתה בפני בעלה[ב]. אבל לא בפני אנשים זרים, וכל־שכן בצאתה חוצה, ואפילו כשהולכת לחתונה או לבקר קרובותיה וחברותיה בשבת ויום־טוב, וכדומה. כי אז חייבת למעט בהם ככל האפשר, כדי שלא לגרות בהם יצר־הרע שיסתכלו בה:

וכן אסור לה לצאת כשפניה צבועות בגוון אדום, כדרך שעושות הגויות הפרוצות. אבל כמראה־ הפנים, שאינן אדומות אלא מעט, מותר. וכן דין האוֹדֶם על השפתיים, מעט מותר, והרבה אסור:

כמו־כן אין לה לכְחוֹל אז את עיניה. ואם כוחלת, לא תכחול אלא קצת. אבל מחוץ לעיניים (כגון מה שנקרא "צְלָלִיּוֹת") לא תכחול כלל. ותימָנע מלצבוע את הציפרניים [וכן אין לגדל את הציפרניים]:

וכתוב בגמרא (תענית דף כ"ג ע"ב) שאשתו של־אַבָּא חִלְקִיָּה, שהיה חסיד וקדוש, בבואו לביתו, היתה יוצאת לקראתו כשהיא מקושטת, כדי שלא יתן עיניו באשה אחרת חלילה:

הבאתי כאן פרק בהילכות צניעות...
ולמה זה?

בגלל זה:







מיום ראשון הקרוב, אסור לעובדי הכנסת, עיתונאים, עוזרים, דוברים, יועצים וכו' וכו'

להגיע לעבודה בבגדים שאינם הולמים... דהיינו קוד לבוש.

זאת אומרת, שאני לא יכול להגיע יותר לעבודה בג'ינס (גם לא בימי ראשון וחמישי כשאין מליאה...).

ואני שואל - במה לעזאזל חטאתי????????????

תודה לך דליה!!!!

(ושיר שמתאים לאירוע)

היא חזרה בתשובה

ביצוע: מתי כספי
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: מתי כספי



אז נפלתי שדוד, בגרוני יבבה
הם אמרו שגם היא חזרה בתשובה:
צדיקים מלמדים לה דיני יראים -
לא תשוב עוד לפקוד את שדותי החוטאים.

עטופה כל כולה, מבלי סדק פעוט
צחור שדיה כיסתה במלבוש של צניעות.
קרסולה העדין בפוזמק הארוך
על חלקת ירכה, מתחתל הוא ברוך.

שערה הארוך, הגולש ויורד
נאסף והושפל וכלאוהו כעת
במטפחת שביס נאנק מתפרץ
והרבי אומר שצריך לקצץ.

מבטה אור אחר, לא עוד גיץ וברקים.
נאלמה לשונה שידעה תפנוקים
ושפתיה רכות ונעות בתפילה.
מתחשק לי לבכות בשבילי, בשבילה.

מאושר הספרון שאוחזת ידה
בזריזות אצבעות אשר אין לה מידה
בדפיו תעלעל, עמודיו תדפדף.
היושב במרומים בודאי מזדקף.

וכעת לשידוך הוציאוה לשוק
ואני הנגזל מרומה ועשוק
חילוני עד כאב ואוהב כמאז
הותירו אותי מחוץ למכרז.

והיא שוב לא תבוא, מתגנבת בלאט
בין סדיני הרכים, לעונג שבת
ואני האומלל, מה אוסיף לדבר
לו היתה לי תשובה, אז הייתי חוזר.