בוקר אחד ישבתי לי במרכז מחוץ למשרד בו עבדתי והבת של הנספח ההודי על הבירכיים שלי
"שאקטי ג'יי למה את לא באה אלי הבייתה?" היא שאלה אותי לא מודעת לזה שהמקום בו היא נמצאת עכשו הוא ביתה ל3 שנים הקרובות
הבית בשבילה היה עדין בבומביי - המקום הזה הוא סתם הרפתקאה גדולה בשבילה
חייכתי אילה והיא הושיטה ידים לחיבוק
חיבוק תמים כזה של ילדים
חיבוק תהור שכזה
פראנה הקטנה חיבקה אותי הרבה זמן ואני חיבקתי חזרה
יש לה צבע של שוקולד ועינים של שקדים והיא נראת לי לפעמים כמו הילדה האלה במגדל הסגור
היא קוראת לי שאקטי ג'יי מהיום שהיא פגשה אותי ואני לימדתי אותה את המילה מותק בעיברית כי היא המותק שלי
הנספח ההודי הוא איש מקסים וגדול ויש לו צחוק רועם וכל פעם שאני נתקלת בו הוא אומר לי שאני מזכירה לו כל כך מישהי שכבר לא איתנו אחרי 2 פגישות כאלו הוא גם התחיל לקרוא לי שאקטי ג'יי
אני עדין פונה אילו בתור כבוד הנספח כי לא נעים לי
באותו יום על המדרגות מחוץ למשרד פראנה הקטנה ואני הסתכלנו על הצורות בעננים
פתאום היא קמה וקדה
ראיתי שעברה לידנו דמות כתומה
כן הנזיר שלי עבר לידנו
הוא נעצר והסתובב שלח אלי חיוך של זן שאמר לי שיבוא יום ונפגש שוב והלך
פראנה הקטנה נתנה לי יד ואמרה לי "שאקטי ג'יי זה בסדר את יכולה לבכות גם אני בוכה לפעמים"
משכתי אותה אלי לחיבוק ארוך
הילדה הקטנה הזאת הבינה אותי יותר טוב מכל האנשים הבוגרים בחיי
ואגב כאן לא נגמר סיפורו של הנזיר
פשוט היום חשבתי הרבה על צורות של עננים וסיפורי פו הדב
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
