ערב יום השואה
חזרתי לא מזמן מהטקס העירוני אצלנו משנה לשנה פחות ניצולים ויותר נוער מהתנועות
משנה לשנה האיכות יורדת כל כך עצוב
כשעמדתי מול הר האפר במיידנק לא בכיתי
גם לא באוושויץ
גם לא בשום מקום בפולין
לא יכולתי לבכות
כולם בכו המון ורק אני לא בכיתי
ליטפתי את אלה שבכו לידי אלה שהכרתי ואלה שלא
וחיבקתי את איש העדות שהיה איתנו שלחש לי אחרכך "מיידלע דו ביסט אה גיטה קינט" ילדונת את ילדה טובה
וכל כך רציתי לבכות
על אלה שאני קרויה על שמן
על המשפחה שלי
כשחזרתי לארץ לא בכיתי וכולם הסתכלו עלי מוזר כולם דיברו על המסע ואני כתבתי וכתבתי על זה
גם אני דיברתי על זה אבל כמו שד' אמרה לי נתתי דוח מצב ולא יותר
ורק מול הקבר שלו
אחרי ההארה שלי בפולין עצמה
רק מולו יכולתי להשתחרר
שטפתי את הקבר שלו בדמעות
והוא ניגב אותן ברוח
כמה פסים מרכיבים את פסי הרכבת מאשוויץ 1 לבירקנאו?
כמה פרחים פרחו בין אלפי האבנים בטרבלינקה
כמה פעמים ספרנו 6 מיליון ועדין היו חסרים לנו כמה שמות?
נו כמו שהדודה הניה הייתה אומרת 6 מיליון זה לא כסף
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
