שישי בצוהרים
היה שבוע מוזר עמוס לעיפה באמוציות ובסתם עבודה מייגעת
המפתח להכל נמצא בתוכי אני יודעת את זה
אני תמיד ידעתי את זה גם לפני שהנזיר שלי אמר לי את זה
אבל אף פעם לא הייתי כנראה מוכנה לזה באמת
לא יכולתי להביא את עצמי למצב שבו אני פשוט אתן לעצמי לראות את הכל בבהירות
שעות רבות ישבתי מחוץ למשרד בבנקוק וחשבתי על המשפט הזה של הנזיר שלי
פראנה היית באה ויושבת איתי לפעמים כשמטפלת שלה הייתה עוצרת לבקר את כבוד הנספח
פראנה ואני היינו יושבות בחוץ ומשחקות במשחק הצבעים (כמה מכוניות ירוקות עוברות כמה שלטים אדומים) ופראנה הייתה תמיד בשלב מסויים אומרת לי שהיא לא רוצה לשחק יותר ומתכרבלת לי על הבירכים משחקת עם המגן דויוד הקטן שלי ומבקשת שאני אשיר לה שירים בשפה שלי
שזה הצחיק אותי כי לי תמיד היו 3 שפות ולא שפה אחת משלי
אז לפעמים הייתי שרה לה באנגלית ולפעמים הייתי שרה לה בעיברית
היא פיתחה אהבה לא מובנת בכלל לשיר "תחת זיו כוכב שמיים" שיר שואה רציני ביותר
היא כל הזמן בקשה את השיר הזה ואני שמחתי לתת לה את כל הכוכבים שבשמים
היא קנתה אותי לחלוטין כמו שאף אדם לא הצליח האלה הקטנה שלי ממגדל השנהב
היא חדרה לי לתודעה המיסה את קירות ליבי עם עיני השקד שלה והיא תמיד חיבקה אותי את החיבוקים הכי אמיתיים שאי פעם חיבקו אותי
ערב אחד כשעבדתי ממש מאוחר
כבוד הנספח נכנס למשרדי והתיישב מולי ושאל אותי לשלומי
הייתה לו נטיה להתענין באנשים שעבדו סביבו ואיתו
עניתי בהכל טוב הרגיל שלי - אחרי הכל שאלות של מה נשמע אמורים לענות בסדר לא?
הוא הסתכל עלי והניד את ראשו
"שאקטי את כבר יודעת שאין הרבה טעם לדלג מעל לאמת"
חייכתי אילו בחצי חיוך "אני בסדר כבוד הנספח עייפה כרגיל אבל בסדר"
הוא הביט בי במבט לא מסופק והתרומם
כשכבר עמד בדלת אמר לי שפראנה סיפרה לו שכשאני שרה לה אז היא רואה אותי בוכה בלי דמעות
"ילדים רואים את האמת הצלולה" הוא אמר ואז חזר חזרה אלי
נעמדתי מולו הצמדתי ידים וקירבתי אותם לעין השלישית שלי "נאמסטה כבוד הנספח ותודה" הרגשתי את הדמעות עולות אל תוך העינים
"נמאסטה שאקטי ג'יי"
אחרי שהוא יצא מהמשרד הרגשתי שלווה כזאת שמרגישים אחרי בכי ארוך ובריא
רק שאני לא בכיתי
עדין לא
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
