my life as a page

על פי בקשת של

  מעט אחרת

כששאקטי היית קטנה – הרבה לפני שקראו לה שאקטי היא חיה בין הודים ופקיסטנים ולא ראתה בזה שום דבר מוזר

היה איש אחד – מבוגר היה יושב מחוץ לבית שלו על ספסל עץ מגלגל חרוזי תפילה מעץ הוא היה מספר לשאקטי כל מיני סיפורים על האלים שלו על המקום בו נולד על איך היה צריך לעזוב את אותו המקום כשעשו את ההפרדה בין הינדים למוסלמים ואיך הוא מתגעגע לכל הדברים שנשארו מאחור

גם ששאקטי גדלה היא עדין אהבה לשבת לידו ולשמוע את הסיפורים שלו

הוא לימד אותה על שיווה ועל פאוורטי על הינג ויאנג שיש בכל דבר בעולם

היא בתורה סיפרה לו את הסיפורים שלה על משה בתיבה ועל כל שלמה ואלף נשותו

כששאקטי גדלה הם היו מדברים על דברים אחרים על רגשות על גלגולי נשמות על הבדלי אמונה על כאב הם דיברו המון על כאב, לכל אחד מהם היה את המסע שלהם ולכל אחד היו כל מיני בורות בדרך

יום אחד הוא הביט בה עמוק אל תוך נשמת ואמר לה בפשטות שהוא רואה בה את שאקטי – הפרוש הסביר לה הוא חוזק פנימי אבל שאקטי היא גם פאוורטי החצי השני של שיווה החוזק והרוך והכל ביחד

מאותו היום הוא קרא לה שאקטי –

הנזיר של שאקטי שנים אחר כך אמר לה שהשם שאותו זקן נתן לה מתאים לה ביותר

היא לא חושבת שהיא תמיד חזקה בפנים

לפעמים היא לא יכולה לשלוט בכל הרגשות הגואים.

**זה היה קצת מוזר לא לכתוב בגוף ראשון

מצד שני זה לא מוזר בכלל