חזרתי לפני כמה שעות מבודפשט
כהרגלי בקודש מהשדה תעופה ישר למשרד
אחרי טיסה נוראית של צארטר קטן מלא עד 0 מקום בישראלים אחרי לילה שלם בחברת אותם ישראלי
אני יושבת עכשו במשרד ושואלת את עצמי למה תמיד השעות הראשונות שלי בארץ אני מעבירה בעבודה במקום בשינה כמו בן אדם נורמלי
(טוב אולי נורמליות לא יכולה להכנס למשפט אחד ביחד איתי)
אז שבוע שעבר ביום רביעי בלילה קצת לפני חמישי בבוקר אני והקיסה העלנו עצמנו על טיסה לבודפשט
שלוש שעות של המתנה בצאק אין בגלל שביתת הסבלים הולידו חברות צבאית מפלגתית בין אנשי טיסת TS לבודפשט
כמובן שתמיד יש את אלה שיש להם מה להגיד על הכל
אני והקיסה התבדרנו עד מאוד מהנושא במיוחד מ2 שעמדו מאחורינו בתור (איתם יצרנו קשר מאוד הדוק כל כך הדוק שהם התעקשו לעשות את הצאק אין איתנו כשסוף סוף נתנו לנו אישור שהסבלים יעבדו לשעות ספורות באותו היום)
יש הרבה מה להגיד בגנותם של הישראלים המטיילים אבל בסכ"ה הם נורא מצחיקים כשהם לפני הנסיעה - אחרי בחזור הם הופכים להיות מפלצות שלא היו מבישות אף סרט אימה יפני
הגענו לבודפשט הקרה והמזרח אירופאית
לי כידוע יש חיבה מאוד עמוקה ולא מוסברת למזרח אירופה אם אפשר שיהיו כמה שפחות שנים מחוץ לשלטון הקומוניסטי יותר טוב
ויש המון חוויות וסיפורים וכשיגיעו התמונות אני אספר קצת
אבל אני יכולה להגיד שזה היה בין הסופי שבוע הבודדים השנה שהיה לי שקט
ומה שהכי רציתי להגיד זה שלפני כמה זמן שבוע בערך אמרתי שאני אוהבת להתכרבל בפוך בזמן שיורד שלג ושאני רוצה שירד סביב שלג- סיטי זן אמר לי שאם אני אגיד הלוואי אז זה יזרז את זה, יגביר את הסיכוי , אז אמרתי הלוואי שירד עלי שלג
עם פתיתי השלג הראשונים שנפלו על פני בבוקר השני שלי בבודשפט , חייכתי לעצמי ואמרתי לקיסה שזה מוזר אבל לפעמים יש כוח כל כך גדול למילים שאני שוכחת שהם יצאו ממני החוצה....
צוהרים מעוננים ונפלאים לנו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
