-"תגידי לא נמאס לך כבר כל שיעור אותו הדבר אם את כל כך סובלת מהשפה הזאת אז למה את עדין כאן שיעור אחרי שיעור"
-"אני חושבת שההומר זאת הדרך היחידה שלי לשבת כאן בלי להתפורר לגמרי "
-"אני לא מבינה את זה המשפחה שלך הייתה שם "
-"נו אז זה לא נותן לי עוד כמה נקודות ?"
-"לא זה לא זה רק אומר שאת קצת חולה"
(שיחה עם חברה לכיתה בגרמנית בעיקבות עוד הערה צינית שלי בנוגע לכמות של אנשים שאפשר לדחוס לרכבת גרמנית)
הוא קורא לי לפעמים וורשה הקטנה
כי אני פשוט פולניה עליו עם כל הסממנים של דור שני טיפוסי
וזה בסדר כי אני באמת כזאת לפעמים
אומנם הכל בהומר
שחור
(אוי וואי אמרתי שוורצע ברבים)
אבל עדין אני לפעמים וורשה קטנה עם מחשבות סרקסטיות על השואה
כשהייתי בת 16 והמנטור שלי אמר לי תכתבי על השואה בשביל איזה מלגה מאיגוד יוצאי פולין
ואני שאלתי אותו אם הדודה הניה שיכת לאיגוד כי מלגות על שואה יכולות לבוא רק ב 6 מליון
הוא אמר לי אז שזאת רק אחת מהסיבות שהוא אוהב אותי
לא רציתי לכתוב פוסט כזה לכבוד יום השואה
אבל מצד שני
אולי עוד יבוא פוסט אחר אחרכך
**עריכה מאוחרת של ערב יום השואה
"קופּיטיע קויפֿט זשע פּאַפּיראָסן טרוקענע פֿון רעגן ניט פֿאַרגאָסן קויפֿט זשע, ביליק בנאמנות קויפֿט און האָט אויף מיר רחמנות ראַטעוועט פֿון הונגער מיך אַצינד."
הרמן יבלוקוף
בתרגום :
קנו קנו קצת סיגריות
יבשים מהגשם ולא נשכחו
קנו קצת, זולים בנאמנות
קנו ותנו לי מעט רחמנות
הצילו אותי מרעב
חזרתי עכשו מטקס יום השואה
ובמעמד הדלקת נרות ההנצחה אחד הניצולים עמד ושר את זה בידיש
ליבי נחמץ
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
